קארמה רעה ושאר הפרזות

עכשיו, כשסוף סוף אני המאיור של הווניו שפתחתי בעצמי לפני חודש וחצי ועוד כמה ימים, "הפגנה מול כיכר הבימה", והגיע הזמן באמת. עברתי שם ביום חמישי הראשון ההוא אחרי העבודה, 3-4 אוהלים מול הבניין המנצנץ של הבימה. אמרתי היי, סיווגתי את הווניו כ"בית קברות" והמשכתי הביתה לעשן נרגילה ולאכול סושי. מאז הספקתי ללכת לכמה הפגנות.

עכשיו כשנדמה כאילו מגיע איזשהו קליימקס למחאה הזאת, כי מחר בערב מיליון אנשים (ישראל היום: 20,000 תל אביבים יצאו לרחובות לדרוש הנחה בארנונה וביטול השרב. לא נפגעו שוטרים חוץ מאחד שירקו עליו) יניחו בצד את הסשימי סלמון והטבק וילכו להגיד בקול שלא טוב להם. וזה לא משנה אם יהיו שם מיליון אנשים, את הסלולרים שלנו אפשר לאכן אבל לא את הכוונות. לא את הגל העומד של התודעה שלנו, תודעה בלי נחת, תודעה שנצרכת בעשר ושתיים עשרה שעות עבודה ביום כדי שבסופר יזיינו אותנו בסוף בעוד עשרים ושלושים ומאתיים שקל בקנייה השבועית.

עכשיו כשנדמה שספטמבר מגיע, אפילו ירד עלינו קצת גשם, ועוד שבוע האוהלים ההרוסים כבר לא יהיו פה. את דפני ליף כנראה יפסיקו לראיין בקרוב, אולי בעוד עשר שנים יעשו פרופיל על איפה היא היום, זוכרים את המחאה הגדולה? זוכרים אותה ארוכת שיער מתחת לכובע? אני לא אופטימית לגביה, אני לא חושבת שיש לה מה שצריך מכאן והלאה, ואני לא מסכימה עם חלק ניכר מהדברים שהיא אומרת. אבל מה שאני חושבת עליה לא רלוונטי. את התפקיד שלה על הבמה שמול הבימה היא מילאה במסירות, ועל כך צריך להכיר לה טובה. היא כיבתה לי את הסיגריה, דפני, היא הזכירה לי לחשוב על כמה דברים שראוי לחשוב עליהם.

עכשיו זה הזמן הנכון להגיד, שאני לא חושבת שמישהו חייב לי משהו. הנרטיב הזה של תביאו לי, תתנו לי, אתם חייבים לי, לי ולכל האחרים. אני לא מקבלת אותו. בחיים שלי לא קיבלתי משהו בחינם. תמיד שילמתי. בכסף, בכוח, ברגש. תקציב שאפשר לפרוץ את גבולותיו, גירעון, אף פעם לא היו בגדר אפשרות. לא בגלל שאני לא רוצה. אלואים יודע איזה פצע זה לרצות כל כך חזק כמו שאני: מקום לגור בו, לחיות בו, מקום לאמנות שלי ולשלווה שלי, מקום לגדל בו משפחה בלי להיחנק. אבל המקום הזה לא יכול להיות בתוך כיכר לחם או פירור שמישהו זרק לי. גברים וטייקונים הם אותו הדבר: אם לא אחריות אישית, אם לא הלכה למייסע, אם לא השאטגאן ביד טעון ודרוך, אזמל ביד השניה, אם לא אלה אין לי אלא לחכות לקטסטרופה הבאה שתתזומן על ידי כוחות גדולים ממני, כוחות שהענקתי להם את השליטה בחיי.

אני אופטימית כשאני רואה סקוואטינג, גם אם כושל במבחן המציאות. מבחינתי זה פורמט של לקיחת אחריות. אני אופטימית כשאני רואה אנשים שהקימו משק אוטרקי מבוסס קהילה במאהלים, ופשוט נתנו אחד לשני מה שיש להם: אוכל, שמיכה, יוגה, מוזיקה, בלי לחכות למישהו שייתן ויתרום ויעשה. פשוט בלתרום ולתת ולעשות.

אני לא אופטימית כי אני לא רואה שום דבר מהנרטיב הזה בחלק גדול כל כך מהמחאה כפי שהיא מוצהרת ומתוקשרת. כי שוב יש כאן פניה לגדולים ולחזקים שיעשו בשבילנו. שישחררו לנו עוד חבל לתלות בו את עצמנו, שיספקו גם כיסא בבקשה אותו נוכל לבעוט ברגע האמת.

אני לא אופטימית כשבמשך שבועות, כדיירת רוטשילד, סבלתי מזוהמה ומרעש בלתי נסבל בשעות הלילה. לא רעש של שיחות ודיונים, מוזיקה רועשת בהגברה מאולתרת. עוד לילה ועוד לילה וגם בהוא שבא אחריו. אותם אנשים שדורשים שינוי לא עושים את השינוי הקטן ביותר בחשיבת ה-מגיע לי להיות פה! מגיע לי לעשות בלאגן! אתם הבורגנים תצטרכו להתמודד! אותם בורגנים-מעמד-ביניים שכביכול מוחים עבורם, ומחפשים עבורם פתרונות. במקום להתחיל לחשוב על אנשים אחרים ועל הסביבה שמקיפה אותם. המילה שאני מחפשת היא ללא ספק "קהילה".

בכנות? אני לא רוצה שיתרמו לעניים בשמי, גם לא לניצולי השואה, גם לא לחרדים ולמתנחלים, גם לא לטייקונים. הם היינו הך במובן הזה. אני רוצה שיניחו לי לבחור לאן הכסף שעבדתי עבורו הולך, להשתמש בו כדי לפנות את זמני למטרות טובות וגדולות. או קטנות ורעות. אני קפיטליסטית, אבל אני לא חזירה. אני מאמינה שממש כשם שהשחיתות הורסת את הנפש, ועל הדרך גם כל חלקה טובה במנגנונים המכוונים את חיינו כציבור, כך גם ההרגל שמישהו אחר ישלם את החשבון. שנחלק אייפונים חינם לכולם ובסוף יהיה בסדר.

בלי אכפתיות ואנושיות עצמאית לא יהיה פה כלום. הדורסנים ימשיכו לדרוס, ואת הפיונים הקטנים ימשיכו לשסות זה בזה. העיקר שהמלך יושב בטוח במשבצת D1 והמלכה מחזיקה לו את היד מ-E1. לחשוב "מגיע לי" או "ידאגו לי" זה לא להיות מלך, זה להישאר פיון. לקחת מיליון פיונים ולהפוך אותם למלכים זה משהו אחר לחלוטין.

דפנה היקרה, אני לא אהיה בהפגנה – ד"ר מהרן פרהדיאן, אבא של יסמין, כתב פוסט. אני לא מסכימה עם הרבה מהדברים שכתב, ואני בהחלט אהיה בהפגנה, אבל אני ממליצה לקרוא אותו. פרספקטיבה.

תגיות: ניתן להגיב