קארמה רעה ושאר הפרזות

אז היום, ילדים וילדות, נדבר על חופש.
באופן ספציפי יותר נדבר על הנקודה שבה חופש הופך מרייב המוני למרפק יחידני באף שמתחיל לדמם ולבוהן שבורה ברגל ימין. תזהו אותה בקלות: זו אותה נקודה שבה חופש הופך מפריוויי במאה מייל לשעה לשבי כחולה מעוכה על פגוש של משאית שמובילה עופות מצוננים, ואף אותה נקודה בה הוא הופך ממין מאוד שיכור ומאוד פרוע בשירותים עם גלויות על הקירות לשאריות מדממות בפח של חדר ניתוח קטנטן.

עד לאחרונה לא נתתי דעתי בכלל על מה שעומד מאחורי האמת, לפיה אם אתם לבד משהו לא בסדר אתכם. כשלעצמי, לעולם אינני לבד. כאילו, סליחה, אני מדברת אליכם.
עובדה ש-1,209 איש עוקבים אחרי בטוויטר, ובניפוי כל הבוטים, הספאמרים, הממ"חים והנסיכים מקונגו אנחנו עדיין מגיעים למשהו כמו 300.
300 איש קוראים די הרבה ממה שעובר בכבל שדחפתי לפני שנתיים וחצי לאוזן ימין, וחיברתי לעולם בצד השני.
300 איש זה הרבה יותר מדי יצורים תבוניים למחצה שיסתובבו לבנאדם בין האונות וידברו על מין.

מה ההפך של לבד? ביחד? אני רוצה להגדיר לבד כסקאלה, ולא מוצאת לו ערך הופכי. רק גוונים: מעט לבד, הרבה לבד, כמעט בכלל לא לבד חוץ מרווח קטן כשאנחנו יושבים על הספה. ברווח הקטן שהיה בינינו כשישבנו על הספה וראינו כדורגל או שיחקנו שש בש או דיברנו על חשבונות או עשינו מין, ברווח הקטן הזה היה לבד.

אינני אומרת שחופש חייב להיות מרפק באף, שהוא חייב להיות תאונת משאית או עובר מת טרם זמנו. אני רק אומרת שהוא חייב להיות.

[סליחה ממי שעוקב אחרי הבליפ שלי. אלה אותם שירים שאני מנגנת בחודשיים האחרונים. ויש לזה כנראה סיבה טובה.]

תגיות: 2 תגובות