קארמה רעה ושאר הפרזות

שומני היקר שלום,

אני חושבת שהגיע הזמן לכתוב אליך, כי דברים קצת השתנו בינינו. אני כבר לא מסתכלת עליך כמו שהסתכלתי פעם. נראה לי שהגיע הזמן ששנינו נצא עם אנשים אחרים.

אני מנסה להיזכר ממתי אנחנו יחד, ולא מצליחה לשים אצבע על זמן ומקום. תמיד היית שם, במובן מסוים. היו לנו הפרידות שלנו, היו הפסקות, אבל תמיד היה לך מספיק אמון בי על מנת לחזור בסוף ולהישאר. וזה לא רק האמון- טיפחתי אותך, טיפלתי בך ואהבתי אותך. הלכת איתי לכל מקום, ובכל מקום בו היינו, דאגתי לך היטב. ועכשיו, אפשר להגיד שאתה במובנים רבים סיכום שלי. שכבות מאובנים של כל הדברים שעשינו יחד בשנים האחרונות:

למדנו יחד למבחנים באוניברסיטה, מעשנים בשרשרת וטורפים בוטנים וקולה כדי להישאר ערים, הולכים לחברים לסשנים אלימים למחצה של שינון כפייתי ופיצה. כשהרוח שרקה בין הבניינים המכוערים של הר הצופים, כשקפאנו מקור על הכסאות באולמות טבע או יצאנו לעשן סיגריה מול הנוף, עטפנו את עצמנו במעיל וכמה צעיפים ושתינו שוקו מהמכונה. המון שוקו מהמכונה. בדרך כלל הסתדרנו בסדר, הזמנו את כולם לארוחות בימי שישי, וכשהמאנצ'יס הגיע, הלכנו לעבודה.

מילצרנו יחד בפאבים שהם בעצם מרתפים ירושלמיים טחובים ונטולי אוויר- שמענו מוזיקה גרועה, שירתנו אמריקאים חסרי נימוס לילה אחר לילה, ושתינו אלכוהול זול על חשבון הבית. בסוף המשמרת השמדנו המבורגר או ערימה של צ'יפס ונקניקיות, כדי לשטוף את הג'יפה שבראש ולהעביר אותה לקיבה.

אחר כך עברנו לתל אביב.

בילינו חודש בבית, את חודש אוגוסט, בו לא הצלחנו למצוא עבודה בלילות, והתחבאנו בבית מהחום בימים. הכסף שהיה לנו הלך לפסטה שלוש בעשר, לעוף בסופי שבוע ולכמה גלידה שיכולנו להרשות לעצמנו. היה קצת קשה, רוב הזמן לא יכולנו להוציא מזומן, אז בחודש הזה לא הלכנו לשוק לקנות ירקות. החבר שלנו עבד בשתי משרות כדי שנחזיק בכל זאת מעמד, אבל זה בעיקר גרם לו לשנוא אותנו,  ולנו- להתכרבל בתוך עצמנו.

אחר כך התחלנו לעבוד בבראסרי, ואז נהיה לנו ממש כיף. מדי כמה שבועות פירגנו לנו הדרכת תפריט או הדרכת יין או הדרכת מיוחדים, במהלכה אכלנו כל כך הרבה פלאט דו ז'ור שרצינו להקיא. אני בטוחה שאתה עדיין זוכר את המנות: ביום ראשון עוף בפפריקה, ביום שני פוט-או-פה, ביום שלישי תבשיל נקניקיות גרמניות וכרוב, ביום רביעי עוף ביין, ביום חמישי ביף בורגיניון, ביום שישי בויאבז ובשבת קאסולט. שתינו המון יין.

בסוף משמרות לילה של 10 שעות אכלנו ארוחת בוקר של אגז בנדיקט, נוטפת חמאה ורוטב הולנדז. בכל משמרת ארזנו הביתה ארוחת מלצרים של שניצל וצ'יפס, והזמנו לעצמנו פיצוי מהתפריט ב-50% הנחה, עם מינט ג'ולפ בצד. היינו חייבים, אחרי כל כך הרבה שעות, ושעות מוזרות, אחרי מנהלי המשמרת הנאצים והטבחים עם הפה המטונף, אחרי הלקוחות הסלבים-בשנקל והכלבים הדוחים שלהם שחסמו תמיד את המעבר. זה היה מקום העבודה הראשון בו היינו הכי שמנים, ולא הסנפנו כלום, ולא רכבנו על אופניים, ולא הזדיינו עם אף אחד בצוות. כשהלכנו הביתה שבעים ושיכורים כבר לא היה לנו כל כך אכפת.

אחר כך שוב היינו מובטלים, ושוב היה קיץ.

מצאנו עבודה שהיתה כמעט עבודה של גדולים. כבר היה לנו קצת כסף, ויכולנו לקחת את הסלים בכל יום שישי וללכת לשוק. קנינו בשר בקר לסופריטו, שמן ותפוחי אדמה, אורז וכוסברה וכבדים לבכש. קנינו חזה עוף לשניצלים. בייקון לבייקון וביצה. וגם עגבניות, ברוקולי וכרובית, מלון ואבטיח וענבים. רצינו למלא את הבית באוכל, רצינו לא להיות רעבים בחיים. בערב בדרך כלל היינו מבשלים, וגם ביום שישי, אהבו אותנו נורא כשבישלנו ביחד, ובדרך כלל החבר שלנו היה נכנס למטבח לגנוב חתיכת שניצל ולהפריע לנו לבשל. אבל להפריע בדרך טובה.

כשלא היינו מבשלים לו הוא היה לוקח אותנו לארוחות. אוכל-של-אייל-שני באברקסס צפון, המבורגר עם בייקון ואמנטל בוולפנייטס, בראנצ' של הנסיכים שהיינו בהוטל מונטיפיורי בימי שישי, קפוצ'ו ועוגת-שוקולד בלגי בארקפה בשדרה בימי שבת. או שהזמנו הביתה אוכל סיני נוטף שמן מסינג- לונג, אגרול וספייריבס ואורז, והרגשנו בתוך פרק של "המפץ הגדול". תזמינו מה שאתם רוצים, הוא היה אומר לנו, רק אל תאכלו לי מהצלחת.

הוא הלך כבר, ועכשיו אני רוצה שגם אתה תלך. אני רוצה שתפסיק לבוא איתי לכל מקום, כמו זנב שממוקם לא נכון. זה כבר לא כיף, זה כבר לא מבדר, ויותר מדי פעמים אתה עושה לי בושות ליד החברים. אני יודעת שכשאני אומרת לא, לא אכפת לך למה אני מתכוונת. שכשאני אומרת שאולי הגיע הזמן לשים גבולות, זה בדיוק הזמן שבו מתחשק לך פיצה ליד הבירה שלך ב-12 בלילה. אני יודעת, ואני רוצה שתלך. אבל עכשיו שבת בבוקר, והכי נחמד לנו ביחד על הספה. אז אולי לפני שאתה עוזב לתמיד, בוא נלך להכין פנקייק. יש ביצים וחלב וחמאה במקרר, המייפל במקום שלו על המדף מעל הכיריים, כמו מאז ומתמיד.

תגיות:   אוכל · נשים · פלאט דו ז'ור · פנקייק · פרידה 4 תגובות