דיברתי השבוע עם לוטם על הנטיה של גברים בחיינו (וגברים שלא בחיינו, גברים שעוד לא בחיינו, וגברים שעוד לא יודעים שהם כבר בחיינו, ע"ע ג'וני דפ) לפרק אותנו לחלקים. לצערי ושלא כהרגלי אני לא מדברת על סקס, אלא על היכולת המופלאה להתייחס בשיוויון נפש ובהפרדה מלאה לכל איבר בגופה של אישה, משל היה ישות עצמאית, או חומר גלם למתכון של שישי בערב: תחת, ציצים, בטן וירכיים, איברים לבנים בניילון נצמד ומגשית קלקר. אני אוהב את התחת הזה, יש לך כפות רגליים מבאסות, כמה זה קילו ציצים מוכנים לאכילה?
כשסיפרתי את זה לאחד הגברים שבחיי, הוא טען להגנתו שני דברים:
1. שזוהי בעיקר הפרדה לצורך הרכבה. כלומר, אחרי שבחרת את האיברים החביבים עליך אתה יכול וצריך להשלים את החסר באמצעות איברים נוספים. העובדה שהם שייכים לאישה אחרת לחלוטין זניחה כאן לגמרי, כי מה שחשוב, ואולי גם אידיאלי, הוא להגיע בסופו של דבר לפאזל המושלם. חשבתי על זה היום כשראיתי את הסרט הזה, ובו ג'ורג' קוסטנזה- או איך שלא קוראים לו בסרט- זורק בחורה מדהימה מכיוון שאחת מאצבעות הרגליים שלה ארוכה מהאחרות בחצי סנטימטר.
2. שאנחנו התחלנו. הבעיה עם טענות מהסוג הזה הוא שהן קטנוניות, מפספסות לגמרי את עיקר הדיון, ורוב הזמן גם נכונות להכאיב. ממי, כך מר בחור, לדעתי למדו הגברים אם לא מנשים שמבלות נתחים נכבדים משעות הפנאי שלהן בפיתוח וטיפוח שנאה עזה לבטן שלהן? לשיער שלהן? לאף שלהן?
יכול להיות. אני חושבת שבכיוון ההפוך דברים באמת נראים אחרת, ואני יכולה לגרום לעצמי להרגיש טוב אם אייחס את זה לנטיה הכללית של נשים להוליזם ולראיית המכלול. כי אצל רבות מהנשים, ולגבי רבים מהגברים, בסופו של דבר מספיקה תכונה אחת דומיננטית כדי לקבוע מה אנחנו חושבות. זו, אגב, לא חייבת להיות תכונה מהותית כמו "מצחיק" או "חכם" (אם כי "עשיר כקורח" עושה את העבודה הרבה יותר פעמים משנעים לנו להודות). בגדול, תנו לנו גבר מעל 1.90 ואנחנו כזה
"אז איך הוא?"
"גבוה"
"אה."
אז נכון, שאני רוצה שיעריכו אותי בגלל כל מה שאני, וכל מי שאני. נכון שלא משנה כמה אני יפה בעיני מישהו, מילה לא נכונה בהתייחס לבטן שלי והוא מקבל את מבט ה"אתה מת בשבילי", טריידמרק לילי אלדרין. נכון גם שהמשפט הכי מזעזע שאמרו לי בימי חיי, ואלה היו חיים רצופים בטי.אמ.איי ודרמה, הוא קרוב לוודאי "הבטן שלך מביכה אותי". נכון.
אבל חייבים להודות שיש גם קסם מסויים ביכולת להתבונן באיברים יפים, בלי להתעסק בכל הבלגן הזה שמחובר אליהם מלמטה/למעלה/קדימה/אחורה. זו היכולת להעריך תחת יפהפה גם אם הפנים שנמצאות קצת גבוה יותר מזכירות, ובכן, תחת. או כמו שהגדיר זאת ג'ף מרדוק באחד המונולוגים המופתיים, אם לא המופתי ביותר, שלו:
תגיות: coupling · ביקורת · גברים · החפצה · נשים · סקס · ציצים 8 תגובות
8 תגובות ↓
מודה שהתייחסתי אלייך כאל זוג שדיים מהלך בפעם האחרונה שנפגשנו
כן, הם די הזמינו את זה
לא הבנתי
מה עוד חדש?
נאלצת להסכים עם טענה 2 של מר בחור…. אנחנו מחפיצות וביקורתיות כלפי עצמנו ואחת כלפי השנייה הרבה יותר ממה שהם כלפינו, או אם לא יותר אז בצורה הרבה יותר מחמירה. ותוך כדי שאנחנו שונאות את זה אנחנו גם אוהבות את זה ולעיתים אף ניזונות מזה… זהו, חדל חפירה
[...] This post was mentioned on Twitter by yael goren. yael goren said: כוסית להרכבה עצמית: פוסט עם מלא איברים http://www.trischi.net/2010/05/kusit/ [...]
"אצל רבות מהנשים, ולגבי רבים מהגברים, בסופו של דבר מספיקה תכונה אחת דומיננטית כדי לקבוע מה אנחנו חושבות".
הציטוט הזה אומר בעיני הכל. אחד הגברים שהיו בחיי אמר לי פעם שנשים נוטות להתפשר. כך למשל, אם הוא גבוה ויש לו הומור, שתי תוכנות שעושות את זה לגברת פלונית, אז היא תתעלם מדברים אחרים שלא מתסדרים לה בתמונה.
גברים – לא מתאים באמת? חותכים.
זה בגדול, כי מדובר בהכללות, כן? אבל ידוע שניתן לעשותן על סמך זה שיש התנהגויות משותפות שחוזרות על עצמן.
טליה, זה נכון. בדרך כלל אנחנו שופטות את עצמנו הרבה יותר מדי לחומרה. אבל זה לא נותן גם להם זכות מיידית לעשות זאת, בשביל מה אנחנו מחזיקות אותם אם לא בשביל שירככו את הביקורת העצמית שלנו ויעריצו את מה שיש?
מאיה, האקס שלי (בעעעעע) תמיד אמר לי את זה, שאני מתפשרת, שלא לומר שיש לי טעם רע בגברים- והוא כמובן היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. אני לא חושבת שזה טעם רע, רק פוקוס שונה