קארמה רעה ושאר הפרזות

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מהרהרת די הרבה, בשלושים השניות היומיות בהן אני פנויה להקדיש זמן להרהורים, בחשיבותה של האדישות.

הבוס שלי צחק עליי לא מזמן, ואמר שאני לא מאוזנת. מה שנכון. אז אני מאוד מנסה לשמור על פוקר פייס, ולא להתחרפן כשאני רבה עם אמא, ולזכור שאני במחזור (או לפני מחזור, או אחרי מחזור), וגם הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אהיה מהבחורות האלה שבוכות בעבודה מרוב סטרס, וגם החבר שלי כל הזמן מזכיר לי שהבעיה היחידה של נשים מנהלות היא שממש אכפת להן מהעבודה. בכל פעם שאני נזכרת באחד הדברים האלה, ולא משנה אם הם מתייחסים לעבודה, למשפחה, או לזוועה של החיים בכללותם, אני כופה על עצמי שלוות זן ששורדת לבערך חמש דקות.

ואז בא משהו כזה, או כזה, או אחר (פתחו עמוד ראשי בוויינט, עצמו עיניים ובחרו כתבה רנדומלית. כן, זה מעצבן אותי) ואני רוצה להתפוצץ מעצבים, מכעס  טהור ואמיתי.

בהיותי עובדת 11 שעות ביממה, מדברת עם אמא'שלי לפחות פעם ביום ומחוברת בעירוי תוך ורידי לערוצי חדשות ולגוגל רידר וגם לפינות היותר איזוטריות של הרשת הישראלית ושל הרשת בכלל, אני בדרך כלל מוצאת את עצמי במצב בינארי תמידי של זעם או תסכול.

ואז אני קוראת את הטור של יעל רגב, שאני לא יכולה לדבר עליה בסופרלטיבים משום סוג, ובו היא כותבת שלא אכפת לה מה קורה סביבה. ממילא הכל נורא, אז might as well לעלעל כל היום בגליונות של ווג, לעשות קניות אונליין ולנשנש פררו- רושה. מבחינתה אין להשתתפות בהפגנות בבילעין כל שישי עליונות מוסרית כלשהי על התרוצצות חסרת תוחלת בשינקין. אני מנסה לחשוב מה אני חושבת על זה, בלי להיתמם ובלי לשקר לעצמי, ומבינה שבלי לעשות מזה אידיאולוגיה, ככה הייתי צריכה לחיות את חיי. נכון, שופינג אף פעם לא היה הצד החזק שלי, ולמעשה אני אשמח לקניינית אישית שתתקן את העוול הזה בהקדם, אבל זה לא רלוונטי- יש כל כך הרבה סוגים אחרים של סומא שאפשר לצרוך, ואפילו בזול יותר.

אלכוהול זה סוג אחד, אבל הוא אף פעם לא מספיק. כמו שכתבתי לידיד בנושא, אני מקיפה את עצמי גם בחברים, בשפע של מוזיקה, תרבות ומידע, בגודש מודע מאוד שהמטרה שלו היא להקהות את הסבל ולשרוף את קצות העצבים ככל שניתן. אבל זה לא עובד. בכל פעם שאני חושבת שאכפת לי זה רק סוג של דובונים, אני נחרדת לגלות כמה מפריע לי, כמה באמת מזיז לי, וכמה אין שום דבר שאני יכולה לעשות בנושא.

ומצד שני, אני קוראת שוב את ההקדמה הנבונה, הרלוונטית תמיד, וחוזת העתידות של הארלן אליסון לספר "לראות" (strange wine). אליסון מדבר על הרבה דברים בהקדמה המופתית הזאת, שכותרתה היא:

"סוף סוף מותר לגלות!

מה חיסל את הדינוזאורים!

וגם אתה עצמך לא נראה כל כך טוב".

באופן כללי המאמר הזה הוא שיר קינה לדימיון האנושי, ומתוכו גם לדעיכת האמפתיה האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה, כתולדה של הופעת הטלוויזיה בתרבות שלנו. הצורך להתאדש מול משהו באופן פסיבי לחלוטין ולינוק מפטמת הזכוכית (או בעברית: להתמסר לצפייה בריאליטי בו מתעללים בבני אדם פיזית ופסיכולוגית), הוא מסביר שם, הוא היבט של הקידמה שאסור לקבל בשלוות נפש, שחייבים להילחם בו ובמודע. וזו לא חייבת להיות מלחמה כואבת. זו יכולה להיות חווייה מדהימה, אם מקפידים לשתות יין חלומות ולהיות מסוגלים לרכך את הריאליזם הצורב שלנו בתוספות מציאות מועשרת של איך הוא היה יכול להיראות.

בדרכו הממורמרת, העצבנית והקולנית, אליסון קורא לנו כאן להישאר ממורמרים, עצבניים וקולניים- כי זה בסך הכל אומר שאנחנו עדיין חיים, עדיין מעורבים ויצירתיים. שלא ניכחד כמו הדינוזאורים. לעובדה שיש סיכוי לא רע  שניכחד הרבה לפני הדינוזאורים, כתולדה של התקף לב או שבץ מוחי בטרם עת ברגע של עצבים, הוא לא מצליח להתייחס.

אני לא מקבלת החלטה בעניין הזה, בעיקר כי להחלטות אין כאן שום משמעות. אני אמשיך להגיב לכל פינג מידע שעובר לי בין אוזן לאוזן, אמשיך להילחץ ולהתעצבן בעבודה, אמשיך לקחת את אמא ללב. לפחות עד שאמצא לי סומא אולטימטיבי.

[מאמר מוסגר לחלוטין: בנזוגי בארבע השנים האחרונות מרבה לשאול אותי "למה את כועסת עכשיו?". רק לאחרונה נפל לי אסימון ההבנה שהסיבה לכך, מלבד היותו זכר ובאופן כללי קצת ניאנדרטל, היא שהוא באמת לא מבחין בין סוגי הרגשות השונים שאני מביעה. אני בוכה? למה את כועסת. אני צועקת? למה את כועסת. אני מחרחרת בבוז מופלג על הפוסטמה שהרגע עברה כאן? למה את כועסת. וככה זה.]

תגיות:   אדישות · אינטרנט · אלכוהול · ביקורת · הארלן אליסון · סומא · ספרים · עולם חדש מופלא · עצבים 10 תגובות