קארמה רעה ושאר הפרזות

לחבר שלי יש קיבעון לזומבים. סרטי זומבים, ספרי זומבים, ומאז ההתגלות האלוהית ששמה אקסבוקס 360 הפציעה בחיינו, גם משחקי זומבים. אם יש משהו שישנע את האורבניסט הקיצוני הזה מחוץ לתל אביב, הרי שזו רק הפריצה המעודכנת לקונסולה, שהציעו לנו במחיר מוזל בחו"ל בואכה אשקלון או משהו, וכל זה רק כדי שיוכל סוף סוף לשחק left4dead 2. את הראשון הוא גמר בלילה בו קיבל אותו. מהו left4dead? ובכן, משחק בו 4 דמויות שונות משמידות מאסות על-אנושיות, או אל-אנושיות, של זומבים וזומביות כעורי סבר. יש כל מיני איזורים משתנים, וכלי נשק וכאלה, ומוזיקה מותחת אבל הכל הוא בעצם תפאורה לדבר אחד: השמדה המונית וחסרת אבחנה של אחינו הלא-מתים.

אבל הלוואי שזה היה מתחיל ונגמר בלילות לבנים על הקונסולה. השאלה "מה נעשה אם יבואו הזומבים?" היא נושא דיון לגיטימי לחלוטין בביתנו. בהכירנו אנשים חדשים אנו אומדים את אישיותם לפי ההשערה- כמה זמן ישרדו בבוא המגיפה. במסיבת ההלואין האחרונה שהיינו בה (מחופשים לנמרים, לא לזומבים), שיכורים משיעמום, הזינו במשותף את הקהל הקדוש, שהתבצר על גג בפלורנטין לצלילי מוזיקת האוס מחרידה, מתמודד עם מתקפה לא מתוכננת של אל מתים- מי יהרוג לפני שייהרג, מי יקפוץ אל מותו, מי יציל אחרים ומי יינשך ראשון.

באופן אישי, זומבים לא מעניינים אותי במיוחד. מפחידים- כן, יש סיבות לכך שהדלת הזאת נעולה תמיד, זומבים ומשטרת ישראל- אבל אתם יודעים, בסופו של דבר די חסרי חיים. הם מרתקים אותי מסיבות אנתרופולוגיות גרידא, רוצה לומר, מתוך הנסיון להבין למה היינו צריכים להמציא אותם? למה אנחנו ממשיכים להתעסק איתם?

לכאורה, אפשר לשאול את השאלות האלה לגבי כל האימות שהתרבויות האנושיות המציאו וטיפחו לעצמן במהלך אלפי שנות תרבות. אבל זומבים לעולם לא יהיו סקסיים כמו ערפדים למשל. אני לא יכולה לראות זומבים מככבים בסרטי התבגרות רגישים ותקינים פוליטית, שבהם בני נוער אסתטיים להגעיל מתייסרים באהבה אסורה וכאבי ביצים/ניבים. אין להם סקס אפיל. מן העבר השני, אני גם לא רואה אותם מותחים ומרתקים אותי בסרט מסתורין, כי לכשעצמם אין בהם שום דבר מסתורי. הם זומבים, וזהו. כשהם שם, הם פשוט שם, והמסתורין היחיד היא הוא כמה זמן ייקח להם לעכל את המוח של כל אחד ואחת מהגיבורים.

יום אחד, כשאהיה גדולה, אכתוב מאמר ארוך ומלומד ואקרא לו "American Zombie". זה בעיקר מכיוון שנראה לי שיותר מכל האומות בנות זמננו האומה האמריקאית אוהבת זומבים, אוהבת לחשוב עליהם ולפחד מהם. האירופאים- וזו השערה, לא אבחנה מדעית- לא ממש מתעסקים במהות הזומבית, ואין להם הרבה מה להגיד עליה. מכשפות, שדים, רוחות, כן- אבל לא זומבים. האבולוציה המושגית מוודו/דיבוק לזומבי רוקן לחלוטין את הזומבי בן המאה ה-20 מכל היבט על טבעי. התוצאה המוגמרת היא האימה הכי חומרית שאפשר לחשוב עליה.  בהיותם כאלה הם אולי הדימוי המתאים ביותר לאומה של קפיטליסטים ברבריים, ועוד יותר לאומה שערש הולדתה בליברטריאניזם, בימים בהם כל ממזר היה מלך בנחלתו שזה-עתה נכבשה, והשאט-גאן הזה טעון ודרוך, תודה רבה, לפני שבאו כל מיני סמולנים וגנבו להם את המושג "ליברליזם".

כי זומבים, וזה אולי הדבר היפה ביותר בהם, הם אויב שמותר להרוג. לא רק מותר, חובה להרוג, חובה קדושה והומאנית. במובן הזה אני בהחלט יכולה לראות אותם, השבח לאלוהי הפוסט-מודרנה, כמענה שיצרנו לעצמנו להתמודדות עם מציאות שבה כל אויב הוא בעצם "אדם עם נרטיב אחר", שבה אין רעים וטובים, אין צודקים וטועים, אין אנחנו והם. זומבי בא, ובאנחת גרררררראואררר כבדה אחת פותר את כל הדילמות המוסריות, כאומר: "אני נראה אנושי אבל אינני אנושי, לעולם לא אהיה אנושי, ואם תיקח את הזמן עם המחסנית הזאת גם אתה לא תהיה". זומבי הוא אויב מוחלט, מובהק, שלא ניתן להכניס תחת כנפי הציבילזציה או לצרף למשפחת האומות הנאורות. הוא משהו רע שאנחנו רוצים להשמיד, ואלוהים הטוב יודע שבעידן שלנו יש חוסר מדאיג במשהואים שכאלה.

[ברמה האישית יש כאן אולי עוד מימד. אני מחשיבה עצמי רומנטיקנית חסרת תקנה, אבל המציאות איכשהו כושלת תמיד מלענות על הסטנדרטים היפים שלי. בן זוגי לעומתי אינו כה עדין, וכאמור מצפה בכל רגע נתון לשריקת הפתיחה של מתקפת הזומבים הגדולה. אני מניחה שהחיים במצב תמידי של flee or fight יכולים להיות מתישים נורא, אבל בכל זאת למדתי ממנו דבר או שניים. יש יותר מדי מצבים בחיים בהם השמדת היריב אינה רק בגדר אופציה, אלא בגדר חובה מוסרית של ממש. ואל תדביקו לי כאן עכשיו איזה הקשר מאולץ על ערבים וכיבוש, כי לא לכך כוונתי. אני מדברת על הבוס שמעכב לך משכורת ומשקר מדי חודש, על השוטר שמאיים עליך בנפנופי תג כי לא באת לו טוב. הדברים האלה, אפשר להחליק אותם, אפשר להבין אותם, וכך גם לימדו אותנו שנכון וראוי לנהוג.

או שאפשר להגיד שכרגע, בשבילי, אלה לא בני אדם אלא איום ממשי על החירות שלי (ויהיה זה חופש התנועה, חופש הביטוי או החופש להחזיק ברכוש). ככאלה, אין מקום לרחם עליהם. אין מקום לאמפתיה הטבעית שכל אדם יפעיל על מנת להצדיק בדיסוננס את העובדה שהוא התקפל. כי עוד כמה אמפתיות כאלה, ולא יישאר כאן בן אדם בכלל.]

מחוץ לכל זה, זומבים זו דרך מעניינת במיוחד לצייר אפוקליפסה. מה גורם לי לחשוב שדווקא אני אשרוד כדי לראות זאת בעיני, אין לי מושג. אבל על כך, בפרקים הבאים שיבואו אולי.

ומשה מפרגן לקוראים המתמידים: Last Stand II

תגיות:   אימה · אפוקליפסה · זומבי · ליברטריאניזם · ערפדים · קולנוע 4 תגובות