[הפוסט הזה התקרר כמעט שבועיים לפני שהחלטתי לפרסם אותו. במונחי אינטרנט זה פחות או יותר נצח, ובקשת סליחתי הכנה על כך.]
להיות ביקורתית למדתי בגן, כשאמא אמרה לי שהילדות שמושכות לי בשיער ונושכות אותי מקנאות בגלל שאני כל כך יפה. לא האמנתי לה. הילדות שהציקו לי היו לרוב בובות בלונדיניות תכולות מבט, ואני הייתי עיזת הרים קטנה עם ראש מלא בתלתלים ודמיונות. הסתכלתי עליהן, וידעתי טוב מאד מי יפה כאן ומי לא.
הפעם הבאה בה למדתי להיות ביקורתית היתה בגיל התיכון. בניגוד לרוב הסמינרים החרדיים, אצלנו בסמינר עשו עניין גדול מזה שבנות לומדות בקיאות ועיון, ומתפלפלות, וקובעות חברותות למסילת ישרים וזה. ואז מצאו ברשותי ספר שכתב רב אחר, אחד ברסלבר שמאמין בנשמה. את הספר החרימו, ואמרו לי שהחופש הוא החופש ללמוד, לא להסיק מסקנות. בכל זאת הסקתי כמה.
להיות ביקורתית למדתי גם בקורס "קריאה מודרכת וכתיבה מדעית" באוניברסיטה. שם הסבירו לי שצריך לבנות קו טיעון, לתמוך אותו בממצאים, לכתוב בבהירות ולהניח מראי מקום. לא משנה איזה פרופסור חיבר את המאמר, כך נאווה הדוקטורנטית, משנה האם הוא קוהרנטי ובנוי לתלפיות. מה ששכחו לציין בפניי הוא שבבוא העת, כשאשב לכתוב עבודה סמינריונית, אין טעם לקרוא את הביבליוגרפיה בפועל ממש. במקום זאת יש להכביר שימוש בז'רגון פוסטמודרני בלתי קריא,להכין כמה פסקאות מפתח ססגוניות, ואחר לרפרף על מאות עמודים של מאמרים בחיפוש פינצטתי אחר העובדות, או ה"עובדות", שתומכות בטיעוניי.
כל זאת ועוד מגיע על מנת להקדים משפט פשוט מאד.
ביקורתיות זה כל כך אובר-רייטד.
אבל מה תעשה ואתה היפסטר רשת, אדם שקרא דבר או שניים וכתב דבר או שניים (או כמה אלפים טובים של פוסטים) ואולי אף מומחה מדיה חברתית מוצהר או בארון. או גרוע מכך, אתה עיתונאי. איזה מגניב. עיתונאי רשת, עוד יותר מגניב, כי אתה כנראה יודע להשתמש בויקיפדיה. יש לך קוראים, שונאים ואוהבים. יש לך כמה מאות עוקבים בטוויטר (בחמישה חשבונות שונים), שמחכים למוצא מקלדתך השנון כי הם יודעים שאתה תמיד תאמר את האמת המכוערת. בתנאים כאלה, אתה חייב להיות ביקורתי. מאד, כל הזמן. שלא יעשו ממך צחוק, ההם.
ורוב הזמן זה באמת מצחיק, ומעניין ומשמח את כולם כי הם מרגישים שעליהם לא עבדו, ושלוחמי הצדק וכלבי השמירה עושים מלאכתם נאמנה, ובכלל, אנחנו הרבה יותר טובים מכל הפרסומצ'יקים החצופים שמסתובבים לנו בין הטוויטים ומציעים לנו חינמים ובכלל לא מבינים מה זה מדיה חברתית. פחחחח.
אבל אז מתחיל לקרות לך משהו. מייל חד פעמי בתפוצה ממוקדת הופך אצלך לספאם!!!11. הדרכת התושבים ביו"ש אחרי מעצרו של המחבל היהודי הופכת לספין!!!!!!11. וככה קמפיין די משעשע, או על כל פנים בלתי מזיק באמת* לתוכנית מערכונים הופך לפגיעה בפרטיות ובשם הטוב!!!11
ולפני שאתה יודע מה קורה, אמא מביאה לך עוגת יומולדת, ואתה שואל איזו חברה מימנה את העוגה ולמה הציפוי בצבע סגול, ובסוף כותב פוסט זועם על איך סלקום משחדת אימהות, ושיש כאן קונספירצייה איומה שמטרתה להשמין אותך (פחחחחחחח). אבל אז זה כבר לא מצחיק, ולא מעניין. הבלוג שלך הופך לאיטו מהבלוג הזה שאני מרפרשת חמש פעמים ביום לבלוג הזה שאין לי סבלנות לשמוע מי הבא שיעשה לו עוול, ויפרסם לו, וידחף לו, ויציק לו, ואנחנו כלל לא ידענו שהוא כזה.
חבל לי כי הייתי בלוגרית לפני שהייתי מנהלת תוכן במדיה חברתית. חבל לי כי אני אוהבת את הקהילה הזאת בכל ליבי. ובעיקר חבל לי כי המנגנונים האלה, דרכם להקצין את עצמם, למנוע שיתןף פעולה שיכול להיעשות בתום לב ומתוך מחויבות וערך מוסף לשני הצדדים. אז כן, הם מרתיעים את השרלטנים וחושפים את השקרנים (לפעמים)- אבל הם גם מנרמלים פאניקות רשת, מרתיעים גופים מסחריים מבאמת לנסות ולהבין את המדיה החדשה הזאת, ומעודדים את התדמית השנואה כל כך, המעליבה כל כך, של בלוגרים כעלובי נפש, חסרי חיים, ווונאבי עיתונאים שוחרי קונספירציות.
מבחר גילויים נאותים:
1.אני עובדת בחברה המספקת לחברות מסחריות שירות ניהול תוכן, הפקה ונוכחות במדיה החברתיים.
2. בן זוגי שיחיה מועסק בחברת 5min, שמשת"פת עם חורים ברשת, שת"פ מתוקשר ושנוי במחלוקת. לא יודעת איך זה קשור אבל במהלך ההגהה לפוסט הוא ביקש שאומר זאת. אז אמרתי.
3. באופן אישי, מתה על עידוק. אלה כנראה העיניים הכחולות הגדולות האלה.
*לגופו של קמפיין: אותי זה הצחיק, והם אפילו לא השתמשו בשמי הוזכרתי באופן אפיזודי שלא הייתי מודעת אליו עד פרסום הפוסט, ותודה ל@El_i שעדכן, כך שאין לי סיבה אמיתית לסנגר על הקמפיין. לא עשו אאוטינג לבלוגרים או מצייצים אנונימיים, רחוק מכך. על כל פנים, אם אנשים באמת נפגעו, ולא התלוננו רק לשם המרמור (המהנה לכשעצמו) שבדבר, מדוע לא ביקשו שיסירו את הסרטונים שלהם?
תגיות: אינטרנט · ביקורת · זונות מדיה · מדיה חברתית · עידו קינן · עיתונאים 6 תגובות
6 תגובות עד כה ↓
[...] "טרישי" גורן כתבה את זה. ביקשתי מחבר שלי ביל היקס זצ"ל להשיב [...]
אני חושב שהקמפיין הספציפי המדובר הוא משעשע ולא מזיק ואולי אפילו יהיה אפקטיבי – שזה נדיר מאד ב-SMM בישראל. בכל אופן, ובלי להתייחס לביקורת הספציפית של עידו, אני לא מסכים עם זה:
"מרתיעים גופים מסחריים מבאמת לנסות ולהבין את המדיה החדשה הזאת, ומעודדים את התדמית השנואה כל כך, המעליבה כל כך, של בלוגרים כעלובי נפש, חסרי חיים, ווונאבי עיתונאים שוחרי קונספירציות."
ובכן, המצב היום קיצוני בכיוון ההפוך – יותר מדי דיבורים, יותר מדי ציפיות, יותר מדי אנשים שחושבים שהם מבינים או טוענים שהם מבינים.
אני לא מתנגד לשיווק בבלוגים או במדיה חברתית בכלל. אני גם לא מדבר על הקמפיין של "מקום לדאגה" שהוא דווקא נחמד ומרענן. אבל כשמתסכלים היום על נוף ה-SMM בישראל, אין מנוס מלומר שיש פחות מדי מתודה ויותר מדי תאוות בצע. פחות מדי תוכן ויותר מדי ספאם.
אז לא רק שהחשדנות והתוקפנות מובנות – הן נראות לי כמו גורמים מאזנים שאם יהיה לנו מזל אולי יבריחו הביתה כמה שרלטנים.
כמנהלת תוכן שקראה אלפיפוסטים טובים בחייה, כך לפי עדותה, תהיתי ממושכות למה הפוסט, ליתר דיוק אחד מהם, על פרשת ברנע, שהעובדות בה ברורות כשמש, זיכה אותי בלינק שמעליו המילים "עלובי נפש חסרי חיים, וונאבי עיתונאים ושוחרי קונספירציות"
דבורית,
כנראה שההקשר בו הנחתי את הלינק לא ברור מספיק. ככה זה כשחושבים במעגל סגור. אני התייחסתי כמובן לגישה השופטת מראש של ברנע, ולא לדעתי על אריאנה האפינגטון ו/או עליך. לא ראיתי לנכון לפרט זאת בדיוק כי חשבתי שהפרשה ברורה, מוכרת לכל וכך גם העובדות.
שוקי,
יש מצב שאני תמימה, אבל יש בי אמונה ללא מצרים בכך שהקהילה הזאת יודעת להקיא ולהוקיע מתוכה את המזיקים בצורה טבעית, וראה מקרה שמפו140. הם היו האויבים הגדולים של עצמם, אף אחד לא היה צריך "לחשוף" אותם כי עצם ההתנהלות שלהם היתה החשיפה הגדולה ביותר. בנקודה מסוימת, הם מצאו את עצמם בחוץ בלי שום דרך לחזור, לעולם, לא משנה מה. זה לא קרה כי אדם מסוים רדף אותם, כי כתבו עליהם פוסטים או שרו עליהם שירים.
נכון שזהו מקרה קיצון, אבל אנחנו (כמו שכולם כאן אוהבים להגיד) בתקופה של יצירת נורמות עבודה וסטנדרטים מדידים. כרגע עוד אין, אבל אני מאמינה שיהיו, ואז מי שמשקר ומנפח לא יוכל להתפרנס, ויעבור לסנדלרות או שרברבות (או לדור הבא של ה-MLM). מסכימה איתך שצריך לתת קונטרה לריבוי השרלטנים- אבל מישהו לפעמים צריך גם לתת קונטרה לקונטרה.
אני נוטה להסכים, לגבי מיברג גם אני חשבתי שזאת היתה קצת הסחפות לקרוא למייל הזה ספאם. אני כמובן שונא ספאם כמו כל אדם שפוי אחר, אבל בסופו של דבר היה מדובר במכתב חד פעמי, שנכתב בצורה די אישית (עד כמה שמכתב שפונה לקבוצה מסוימת של אנשים וכו'), ושבאמת נבע מתוך מטרה שמיברג האמין בה בכל ליבו. קשה מאוד להשוות את זה למייל שמבטיח לאנשים ויאגרה במחיר מוזל או דרכים מדעיות מוכחות וטבעיות להגדלת אבר המין שלהם.
גם אני מאלה שלא ממש התלהבו מהפרויקט של מיברג, אבל אני לא חושב שאם הייתי מקבל ממנו את המייל הזה הייתי רואה בזה ספאם או הטרדה. אם כבר אני מניח שהייתי רואה בזה יותר מחמאה.
גם לגבי הקמפיין של "מקום לדאגה" אני מסכים שאי אפשר לראות בזה הטרדה או פגיעה בפרטיות. בלוגרים מפורסמים הם בסופו של דבר אנשי ציבור (או לפחות סוג של) ולכן לא שייך לדבר על התייחסות אליהם במדיה כאל פגיעה בפרטיות.
מה עוד שזה דווקא נעשה בטוב טעם, ואפילו היה די מצחיק אני חייב להודות (חבל שהתכנית עצמה לא מצחיקה כמו הפרומואים שלה, נו טוב), אז אפשר בהחלט לראות גם בזה מחמאה לכל דבר.
אבל לגבי פרשיית טייטל אני חושב שהוא הדגיש נקודה חשובה מאוד, כלומר כיצד יפי נפש שונים מימין ומשמאל מתייחסים לאותו אירוע טרגי באופן ציני לחלוטין שרק מנסה לעשות ממנו ספין למטרותיו שלו.