קארמה רעה ושאר הפרזות

מכירים את זה שאתם כותבים כל כך הרבה שאין לכם זמן לקרוא? אז זהו, שלא. אחד ההיבטים שאני יותר גאה בהם בחיים שלי, הם שלא משנה כמה אני עובדת, תמיד נשאר לי זמן לקרוא לפחות ספר בשבוע. הקאצ'? לא נשאר לי זמן לכתוב על מה שקראתי. אבל לא עוד! הודות לדוד אבוטבול הביריון, שזכורה לו זכות ראשונים בתור מי שהוציא אותי מהג'יפה של כתיבת בלוג בתפוז אל עצמאות הוורדפרס, אני יושבת לכתוב ולהמליץ על 5 ספרים שעשו לי טוב השנה.

המשותף לספרים האלה הוא שכולם משחקים בז'אנר החביב עליי ("הז'אנר היחיד שראוי לכתוב! ולקרוא!" טענתי פעם בפאתוס באיזה ויכוח 'טלקטואלי. טעיתי אבל זה לא עיקר הדיון כרגע), ספרות ספקולטיבית. אפשר לנסות למפות כל אחד איפשהו בין מדע בדיוני ופנטזיה, אבל למה לכם פוליטיקה עכשיו? כולם כאחד קריאים למכביר, כתובים להפליא, מתאימים גם לעוכרי היינלין/פיליפ ק. דיק/אסימוב, ומספקים מנה הגונה ומשובחת של אסקפיזם איכותי.

ג'ונתן סטריינג' & מר נורל- סוזנה קלארק

ניצולי הארי פוטר מוזמנים לקבל רסיסים לריסים עם פרספקטיבה חדשה על הקסם, ועוד באנגליה של המאה ה-19. קסם כאן הוא בהחלט לא משחק ילדים, ועם כל האהבה להרמיוני גריינג'ר- גם לא ממש עיסוק לנשים.  אומנות הקסם היא אומנות גדולה שחלפה מן העולם, משלח יד של ג'נטלמנים מכובדים, אשר הגיעה שעתם לשוב ולהחיות אותה. אנחנו מכירים מקרוב מורה ותלמיד, שבהמשך קם על רבו, בויכוח הנצחי על מהות הידע והכוח: מתנה ליחידי סגולה, או עוצמה להמונים? בין לבין נפגשים קבצנים משוגעים, נשים שבריריות שנשמתן נגנבה, מלחמות נפוליאון ובני פיות תככניים באווירה ויקטוריאנית קודרת. הכיף הגדול שבספר הוא באיזון הדק בין מיסטיקה פיוטית, מדע אלטרנטיבי וההיסטוריה (כמעט) כפי שאנחנו מכירים אותה.

בואו בואו יש: צילינדרים.

קבצנים ובררנים- ננסי קרס

עוד אחד על סוג של פאוור טו דה פיפל, אבל כזה שקורה בעתיד הלא רחוק. הספר הזה, כך אני מבינה, הוא ספר המשך ל"קבצנים בספרד", אבל קראתי אותו כמו שהוא ולא חסר לי דבר. הגורם המחולל כאן הוא מציאות של "שיגוּנים" (שינויים גנטיים, אהבתי את המילה) שהורים יכולים להכניס בעוברים על מנת להפוך אותם חכמים, מוכשרים ובעיקר יפים יותר- בתנאי שיש להם כסף לשלם על כל זה.  החברה המעמדית שנוצרת היא הפוך על הפוך לכל מה שסיפרו לנו: המעמד המשכיל והיצרני הקטן מכונה "חמורים", משום שחובתם האחת היא לדאוג למעמד הרווח, המוני העם הבורים והבלתי משוגנים, למזון, בידור וסמים. נבחרי ציבור משלמים "מיסים" לציבור שבחר אותם, בדמות מערכות הזנה ותחזוקה אוטומטיות לחלוטין.

אלא שפתאום הכל מתחיל להתקלקל, וצריך להבין למה. יש מצב שזה קשור לחסרי השינה, משפחה של משוגני-על שניתקה את עצמה מהמין האנושי וחיה בשמורה עצמאית, אי מלאכותי שבנו ובודדו מהעולם? (רמז: כן ולא) או למחתרת הצבאית האלימה המתנגדת לשינויים גנטיים באשר הם? (רמז: כנ"ל). והסוף, הסוף כל כך טוב שיש חשק להתפשט ולשכב בשלולית קטנה של בוץ.

בואו בואו יש: כוסיות. בבוץ.

ארץ לא נודעת- קוני ויליס

ספר שבעצם קראתי מזמן מזמן, אבל מצאתי אותו וקראתי שוב רק לאחרונה. מדע בדיוני הומוריסטי, סוג של סאטירה נבונה על סמולנות שנות האלפיים ותרבות הפאוור פי.סי. כדור הארץ שולח שני סיירים למודי קרבות לכוכב לכת חדש, למפות את הגיאוגרפיה, הגיאולוגיה והצמחיה שלו. המילכוד טמון בכך שאסור להם להאציל מתרבותו האימפריאליסטית של הכוכב שלנו על החייזרים המקומיים, רוצה לומר, לא לקלל, לקרוא לחפצים במילים ארצניות או להשאיר טביעות רגליים. אנתרופולוג (או שמא סקסוזאולוג) ארצני שנשלח לבקר אותם עוזר להם להתמודד עם האוכלוסיה העוינת, מזג האוויר המחורבן והפיקוח מצד האח הגדול שבבית, כמו גם עם השב"יזות הכללית שנותנת אותותיה, ובעיקר להבין שעד עכשיו הם לא הבינו כלום.

בואו בואו יש: סמולנים מניאקים.

הספר מומלץ מאוד מאוד בגלל שני הסיפורים הקצרים שנוספו למהדורה העברית- "משמרת האש" המעולה (המשכון ל"ספר יום הדין", על סטודנט להיסטוריה שנשלח לאנגליה של תקופת הבליץ), ו"אפילו המלכה"- הסיפור הפמיניסטי הטוב ביותר שקראתי מימי.

אנשי הכבשן- דיוויד ברין

ספר שמשחק עם רעיון השיבוט ודוחף אותו לקצה הכי מעניין, והכי ביזארי שלו. בעולם שאנחנו נמצאים בו מכונת שיבוט היא אביזר ביתי שווה לכל נפש, שמאפשר לכל דיכפין להטמיע את עצמו בגלמים עשויי חימר ולשלוח אותם לעמל יומם. יש גלמים לכל צורך- מהפושטים הירוקים, שמיועדים לעבודות פשוטות, דרך וורודים שחווים בצורה הטובה ביותר את הנאות הבשר, ועד השחורים הסופרחכמים, שהם בדרך כלל חכמים יותר מהמקור. אורך החיים של השיבוטים הוא רק כמה ימים, ובסופם יכול המקור לבחור אם הוא רוצה לספוג אל תוכו את הזכרונות והחוויות שלהם, או לשלוח אותם לאבדון.

העולם הזה הוא לא רק עולם של סקס חסר גבולות, תאגידי שיבוט מרושעים ויותר-מדי-זמן פנוי. הוא גם מסוכן. הגיבור, אלברט מוריס- בלש פרטי- לומד את זה על בשרו כשהוא הולך לאיבוד בקנוניות הזויות בין כפילים, תאגידים ובני אנוש. מותח, מצחיק, מעורר מחשבה. ויש גם אלוהים בסוף.

בואו בואו יש: מכות.

אלים אמריקאיים- ניל גיימן

והנה עוד קצת אלוהים. למעשה, הרבה אלוהים, שלא לומר, יותר מדי. אין צורך להציג את הסופר, וכנראה גם לא את הספר, אבל המחדל עומד בעינו- קראתי את הספר הזה לראשונה רק לפני חודש בערך. הדבר המדהים בניל גיימן הוא שהוא יכול לראות את הפנסטסי לא בארץ לעולם-לא, אלא בכבישים הראשיים, בעיירות הקטנות עם הדיינרים, בערים הגדולות והמטונפות ובאוטוסטרדות המידע. הספר יושב על רעיון שמזכיר את הספר שהכי הצחיק אותי בעולם, "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש": אלים הם משהו שיצרנו במחשבתנו, ולקחנו אותם איתנו לכל מקום. אבל מה קורה להם כששכחנו מהם? איך הם ממשיכים לשרוד, בזמנים בהם כבר אין בהם שום צורך?

ספר צבעוני, מלא בהמצאות, בקסם ובאימה, שבין דפיו מקפצים בעליזות כל האלים שאתם מסוגלים לחשוב עליהם- והם חכמים יותר, שנונים יותר ואנושיים יותר ממה שאתם מסוגלים לדמיין.

בואו בואו יש: מכות. בין אלוהימים.

בפרק הבא: סקס סמים ורוקנ'רול. סתם, ספרים שהם הארדקור מדע בדיוני ובחיים לא תקראו.

תגיות:   אסקפיזם · מדע בדיוני · ניל גיימן · ספרים · פנטזיה · קסם 9 תגובות