קארמה רעה ושאר הפרזות

אזהרה: זרם תודעה לפניך.

בימים כתיקונם אני לא נוהגת לדווח מהשטח. בשביל זה יש טוויטר- של אנשים אחרים.

הלילה, משהתחילו להגיע הטלפונים הדאוגים הראשונים, לקחנו את הכלב הבכיין ויצאנו לראות מה קורה בחוץ. שני רחובות ואנחנו שם, אחד העם קצת אחרי הפינה עם נחמני, בין הסס"ל לאנשים עם המצלמות הגדולות לתל אביבים שספק הזדמנו למקום, ספק נמאס להם להתעדכן מכלים שניים. כמונו. שתי שוטרות קטנטנות, שהאסוציאציה המיידית עליהן היתה יכולה להיות מאד שונה ומאד נעימה בכל לילה אחר מוסיפות עוד שכבה של סרט הפרדה משטרתי. לא באמת קורה משהו, ואני מנסה להבין מי הם כל אותם על-אזרחי שעברו את הסרט הנכסף.

אנחנו מערבבים היטב בהמון. יש לנו כלב, אנחנו בסדר אנחנו, ואף אחד לא שם אלינו לב. אנחנו, לעומת זאת, שמים לב לכל האחרים: לכמה צעירים מטופחים עם מבט מבוהל, מחפש. לכמה אםפרוחי ישיבות שאולי באו להתנער מהשעמום ואולי מנסים לדלות שביב מידע על חברים שכנראה היו בפנים. לדקה אחת כל הפלאשים ממוקדים בגבר כבן 30, שטריימל על הראש ופלאפון דור שלישי ביד, שנשען על עמוד סמוך ומנהל שיחה בהולה. נקודת התחלה מרגשת לתיאוריות קונספירציה מרגשות לא פחות. בהצלחה עם זה.

מעבר לקטע קטן שנסגר על אחד העם, וניידת ריקה שחונה באלכסון נונשאלאנטי לרוחה השדירה, עסקים כמעט כרגיל. הקנטינה מפוצצת, סוחטת ממני בדיחות מטומטמות על ג'ו וחולי סרטן כמעט בעל כורחי. אחמ"שית מותשת ומלצר יתום יושבים מחוץ לקפה נואר הסמוך ומעשנים סיגריה של סוף. סוף משמרת לא צפוי, מוקדם מהרגיל, חתוך. כמו עוד דברים לא צפויים, מוקדמים מהרגיל, חתוכים. זין, זה דביק אבל נכון. בא לי להקיא מרוב שזה נכון. מילצרתי מספיק זמן בשביל להכיר את הואקום של משמרת שנעצרת בפתאומיוות, מקפלים הכל כמה שיותר מהר, כיסתוחים שבחיים לא היו עוברים בסגירת משמרת רגילה, רק לסגור ולרוץ הביתה.

יצאנו החוצה לזירת האירוע למרות שידענו שלא נראה כלום, שלצלמי הטלוויזיה שיידחפו לפנינו יהיה הרבה יותר נוף, והרבה יותר מושג. אבל יצאנו, כי לא יעלה על הדעת שנמשיך לשתות מקשיות המידע הרגילות שלנו, טוויטר ומבזקי חדשות שלא אומרים כלום, בשעה שדברים ממש שני רחובות מהבית שלנו. לאחרונה ההוא מנסה באופן עקבי לחתוך לי את הקשיות, לשכנע אותי שאני לא צריכה את כל המידע העודף הזה, שזה מכביד עליי והופך אותי לגרסה גרועה יותר של עצמי.

עד שהאימה, חושפת שיניים וטובלת בדם מגיעה לפתח הדלת, ולא צריך יותר קשיות כדי לספוג אותה.

אני מנסה להחביא את עצמי מאחורי המון ציניות, המון תשומת לב לפרטים קטנים וכל כך לא רלוונטיים (שרונג: למה בחדשות 10 מופיעה שקופית "צולם בדור השלישי"?), המון קריאה לדברים בשמות. אני יודעת שאני בכלל לא במיטבי בזמנים כאלה, אני מפחדת הרבה יותר מדי. אני מפחדת כמו שכל אדם שיש בו טיפת בינה צריך לפחד, לפחד מאד ממה שקורה, וקל מאד לא לראות ולא להבין ולא לחבר את הנקודות.

אבל זה מה שאני עושה לפרנסתי, אז שעכשיו לא?

לעזאזל, נהיה כאן מפחיד. אני מאחלת לעצמי, מקווה כל כך, שהרוצח הוא פסיכופת. בנאדם שאנחנו, לכשייתפס- וכרגע השוטרים המתוקים שמחפשים בחצרות השכונה עם פנסים לא ממש מתקדמים בכיוון- נוכל לקשור ולנעול במוסד סגור ולדעת שהוא לא אומר עלינו שום דבר, שהוא פסיכי, אחד ממיליון. אבל אי כל כך מפחדת שזה לא מה שיקרה. שזה אדם שעשה מה שעשה בדעה צלולה, שהוא פעל לבד או הושפע ממנהיגים קרי רוח, ומכאן שהשנאה הרצחנית הזאת אפשרית לצד כל שאנושי, כל שאפשרי, כל שהוא אנחנו.

לעזאזל, זה קרה כאן בלב המרכז החמוד של תל אביב, המרכז המגניב בו יש גינות קטנות ודירות באוהאוס ומסיבות מחתרתיות ואמנות רחוב וגם וינטג'. זה מפחיד אותי ולא בגלל הקרבה הפיזית.

אבל זה מה שאני עושה. ואף כי ייתכן שזה הפוסט הגרוע ביותר שכתבתי מימיי, ואף כי אני שונאת שונאת שונאת זרמי תודעה, הנה אחד בשבילכם, ובשבילהם.

Tonight, let us show them that this is Zion, and we are not afraaaaaaaaaaaaaaaaid!

תגיות: תגובה אחת