קארמה רעה ושאר הפרזות

העובדה שיש לי עכשיו כלב בבית, בולדוג צורפתי בדוגמת פרה המתקרא בשם חסר המעוף "לואי", היא בלתי נתפסת במובנים רבים.

נגיד, זה שהצהרתי על עצמי באופן עקבי ובמשך שנים כשונאת כלבים. "אני אישה של חתולים", מיימתי בבטחון "כלבים הם פשוט נזקקים מדי".

נגיד, זה שגם ככה אנחנו זוג שגר בדירת שני חדרים ורבע -מרווחת, חצר קטנה, ועדיין- במחיצת שותף (!) שמבצע שירי מחזות זמר ("יש לי סימפטיה" וקטסטרופות נוספות) בליווי של פסנתר חשמלי ו/או חברה פאג-האג, לסירוגין. למזלם של כל הנוגעים בדבר, את הכינור הוא כבר למד להחביא ברגע שאני מסובבת את המפתח בדלת.

בעיקר, לא ברור איך לואי עדיין בביתנו כרגע אחרי שביליתי שעה משעות אחר הצהריים היום במרדף ספורטיבי אחריו ברחובות תל אביב. האידיוט הקטן, שהתרגל לרוץ חופשי בערבות הצפון מהן ייבאנו אותו, מסרב לקבל את הקונספט של הרצועה. עכשיו, מגניב לואי, אני איתך בעניין הזה, there's no spoon וכו', אבל ברחובות תל אביב יש הרבה אנשים רעים, וגם הדברים הגדולים המרעישים האלה, נו איך קוראים להם, מחוניוט?

בכל מקרה, גם ה-מחוניוט לא ימנעו מבחור נאה כלואי שלנו לרוץ בהתלהבות של מתאבד החוצה, אל הכביש ואל החופש. המניאק חיכה שאפתח לשניה את הדלת בעקבות רעש חשוד בחצר, ואץ רץ לו בחדווה לגלות את העיר הגדולה. נו, מה יכולתי לעשות חוץ מאשר לרוץ בעקבותיו בפאניקה ללא מנעלים לרגליי. ובכן, יכולתי למשל לקחת את הרצועה איתי, או להפסיק לרוץ כדי לא לדרבן אותו. לא שזה עזר. כל 50 מטר לואי עצר לשניה, לוודא שאני עדיין בעקבותיו והמשיך לרוץ, חיוך הבולדוג הדבילי שלו מרוח על לסתו הרחבה שלא כדרך הטבע. זו לא אשמתו שהוא בן לגזע מוכלא ומעוות, אבל באותו רגע זה סתם נראה כאילו הוא צוחק עליי.

במהלך הסיבוב השני סביב הבלוק עינו החדה של לואי הבחינה בבית הקפה השכונתי שלנו, בו הספקנו לבקר ביחד (ולעשות בושות. בכל זאת, הכלב פריפריאלי) כמה פעמים. "זה מקום נחמד," הוא בטח חשב לעצמו, "מנגנים שאנסונים ויש קפה נהדר". כרוח סערה פרץ מיד פנימה, והתיישב בחברת אנשים זרים בנוחיות משל היה פרוצה בבנגקוק. קופסה נובלס ליום עושה את שלה, אבל בסוף הצלחתי להדביק אותו. זה לא ממש עזר- בשניה שלואי ראה אותי הוא נטש בחוסר נימוס את לקוחותיו הפוטנציאליים ורץ באושר קדמוני להתחבא בבר.

אתם בטח חושבים שאני אישה נורא רעה אם הוא ברח ממני ככה, אבל המציאות היא שאני דווקא נורא מפנקת אותו, בדרך האשמה שהורים גרושים מפנקים את ילדיהם הזנוחים. אין לי שום ספק שבעוד שאני תפסתי את הסיטואציה כמביכה, מתישה, ובעיקר מייזעת בעוד אני מחכה לטלפון חשוב, הרי שהוא ראה את זה כמין ספורט איזוטרי, ראגבי או משהו כזה. הוא נהנה מכל רגע.

השארתי אותו בבית הקפה ורצתי הביתה להביא רצועה.

חזרתי לבית הקפה רק על מנת להתעדכן מפי המלצר בעל המיניות המפוקפקת שלואי ברח לצד השני של הרחוב. לסאגה הזאת, ולפוסט הזה, לעולם לא היה בא סוף לולא היה לואי, בנוסף למעלותיו הצרפתיות האחרות- חיבה לגבינות וריח רע מהפה- גם דון ז'ואן לא קטן. למזלי, בשניה שכבר התחלתי להתייאש מהמירוץ חסר התוחלת, הפציעה בשמי הרחוב (לא באמת בשמי אבל זה הולך טוב עם "הפציעה") פודלית מיניאטורית וחתיכה. לואי, המאהב השרמנטי עצר מיד והפעיל עליה את קסמיו. "עצרי! אל תמשיכי ללכת!" זעקתי במצוקה לבעלים האדישה שלה, ולכדתי את החרמן הקטן בעודו באיבו. למרבה התיסכול, אני חוששת שהקיבולת המוחית שלו אפילו לא איפשרה לו להבין למה אני כל כך עצבנית, למה אני כועסת עליו, למה אני צורחת על משה שיטפל בכלב שלו (זין, אנחנו כבר בדיבור של הורים).

רציתי לכתוב על איזה כיף זה לטייל בשינקין עם כלב חתיך ומטופש שבורח לתוך חנויות נעליים בגלל המזגן (או בלשון דורבנות, "מַזגָנַב"). המציאות, כמו תמיד, משנה תוכניות. רבע שעה אחר כך, קומפלט עם הזיעה והעצבים, כבר הייתי ביפו בפגישת עבודה.

תגיות: 3 תגובות