קארמה רעה ושאר הפרזות

[הפוסט הזה נכתב לפני שנה. הוא אהוב עליי מספיק, ופורש מספיק מהמשמעות של יומגבת בשבילי, כדי שאפרסם אותו שוב]

כהרגלי בימי החול, יש לי הצתה מאוחרת.

את American Recordings שמעתי לראשונה בערך שנתיים אחרי שג'וני קאש נתן לעולם אצבע משולשת אחרונה ועלה השמימה עם המלאכים.
על הרב ש"ך, זכר שפן לברכה, שמעתי בהרחבה רק כשהייתי צריכה להשתתף במחזמר לזכרו, אי שם בראשית כיתה י"א המעטירה. עשיתי פעם דברים כאלה, ואם אתם לא רוצים לדעת עדיף שלא תשאלו.

אמנם, בפראפראזה שנונה על ברוטוס, "נולדתי מוקדם מדי בזמן מאוחר מדי", אבל מחמם את ליבי לדעת שבכל זאת הצלחתי להשיק במשהו, לחפוף במעט, לפחות פעם אחת בחיים רצופי תזמון גרוע, לחייו של מי שלימד אותי הכל על החיים, היקום וכל השאר.

ייתכן שהספקתי לצבור איתו קילומטראז' פשוט כי התחלתי מוקדם: כמו עם כינור ומין אנאלי, sci-fi מתחילים כשמוכנים, ובכל מקרה לא דקה אחרי גיל 11. הייתי ילדה חצופה בכיתה ה' כשקיבלתי, או שמא שדדתי, מאבא את "המדריך" הראשון שלי. הימים היו ימים קשים בישראל, העולם היה אפוף בתיקים באפלה ובתמונות מטושטשות של פריזבים, הBBS שגשגו ואנשים הסתובבו בכל מקום בחולצות ה"take me to your dealer" הזכורות לשמצה, עליהן כיכב חייזר פעור-עיניים. בחופש הגדול אבא לקח אותנו לטיול בתל אביב, שם ביקרנו בפלנטריום של מוזיאון הארץ וראינו סרט על עב"מים.

פחדתי בטירוף. היה ברור לי שברגע שמחשביהם הסופרטכנולוגיים יזהו את אינטליגנציית העל שלי* הם יבואו לקחת אותי, ולעולם לא אראה יותר את שלג החתולה שלי. היקום נראה לי פתאום מקום עויין לחיות בו, וחוויית החיים עצמה- מצב בינארי של אימה או שעמום.

אני זוכרת אותנו באוטו בדרך הארוכה חזרה הביתה, ואיך ניסינו ביחד לחשוב על הדברים הטובים שחוצנים יכולים להביא לתרבות שלנו (לפני שישמידו אותה באכזריות, כמובן). במבט לאחור אין תימה שרוב ההמצאות הייחודיות שרציתי שיביאו לנו היו בתחום המזון וטכנולוגיית השינה: רציתי מים שלא עושים קימוטים באצבעות באמבטיה, ואוכל מתפוצץ בפה, וכאלה. טייק-אווי מהמסעדה שבסוף היקום עוד לא הובא בחשבון.

אז הגיע דאגלס אדאמס, ואמר לי שמה שאני רוצה אפשרי. חוויית הגילוי היתה כל כך מהממת, כל כך מצחיקה ושנונה, וכל כך פרטית, שלא היתה לי ברירה מלבד לקרוא בשקיקה כל דבר שיצא תחת מכונת הכתיבה שלו. שוב ושוב ושוב-  הפנטזיה הפרועה ומלאת אהבת החיים שלו גרמה לי לרצות לחלום על דברים גדולים באמת, ומילאה אותי בכל כך הרבה אופטימיות קיומית עד שבקיץ הבא כבר הייתי מוכנה לקרוא את החזיונות המסוכנים של הארלן אליסון ואת העתידנות הפטאליסטית של פיליפ ק. דיק. ולהנות מהם.

ככל שגדלתי, גדל תפקידו של אדאמס בהוויה התרבותית שלי: אני מוצאת קריצות ממנו בכתיבה, בשפה, בהומור, בלוגיקה ובאתאיזם האופטימי שלי. כבר שנים שאני מכונה "טרישה מק'מילן", פור קרייסט סייקס. השבוע זימן לי חוויה אישית, פרטית, מהנדירות כל כך בחיי המעוכים- לשאת מגבת, לשבת פעם אחת נוספת על כוס נפץ גרגרת פאן-גלאקטי (תה למען האמת, וזה לא פחות סימבולי), לשלוח הודעות ברכה לאי אילו חברים חנונים, ולגלוש ברחבי היקום שבראשי, מלווה במדריך הטוב ביותר בעולם.

* אכן, באותם ימים הייתי מה שהגדירה זרובבלה "מוח קטן בעולם הגדול". בינתיים, 12 שנים כמעט ואני עדיין מחכה שיבואו. ביתלג'וז 5 די רחוק.

תגיות: 5 תגובות