קארמה רעה ושאר הפרזות

אם הייתם בהכרה ב-48 השעות האחרונות, אין מצב שפספסתם את הדיון הציבורי הער בערוותה של אחת פלונית קצת מפורסמת. בשנים שיבואו אני בטוחה שהשיח יבנה את עצמו בדומה לזה שנוצר סביב רצח רבין: "איפה אתה היית כשלמיכל אמדורסקי ראו את הטוטה?". כבר עכשיו, אם תרשו לי, אשחזר: השעה 11:00 בבוקר. שעת בוקר מאוחרת במשרדי עמוס הבנות. מייל מפליל מוצא את דרכו אל תיבת האינבוקס האפרורית שלי, קובץ וידאו קל משקל מצורף, תחת הכותרת "הפושי של מיכל".

צפיה ראשונה: חה. מצחיק.

צפיה שניה: זה ממש מצחיק.

צפיה שלישית: יוווו, מסכנה.

צפיה רביעית: אבל זה עדיין ממש מצחיק.

כל הצפיות שבאו לאחר מכן: מי עושה לה שעווה? אחלה עבודה. (בתור מישהי שנוטה לטפל בשיער הגוף שלה אינ-האוס, אני מעריכה עבודת-שעווה מוצלחת כשאני פוגשת אחת).

מה שלא יכולתי לצפות הוא האבולוציה של הקטע הקצר, גם אם המבדר, הזה מפיסת סלפסטיק-ריאליטי זוטרה למם כבד משקל בנפח מקומי, שלא לומר מנוף לשיחה עירנית שהיא הרבה יותר מסכום כל חלקיה האינטימיים. מבחינתי זה אומר שרק חיכינו להזדמנות כדי שסוף סוף נוכל לדבר על כוס בפריים-טיים. מילה קשה, כוס. אין הרבה מה לעשות איתה. האלטרנטיבה פות מעוררת בדרך כלל קונוטציות ילדותיות-משהו, וליופמיזמים של חיבה/גנאי נוסח "פושי", "פושפוש" או "בג'ינגו" אני מסרבת להתייחס מעל במה מכובדת זו. כוסית זה בסדר, זו מילה שהצליחה להתאזרח, אבל כוס? רוב מוחלט של הזמן זו מילה נורא, נורא גסה. עד שבאה מיכלי, ובהינף חולצת-חוף דקיקה ולבנה שחררה לנו את החוט.

אז פתאום את מוצאת בוואלה! אופנה טקסטים מונומנטליים כמו זה של רוויטל מדר , תחת הכותרת הכה-טי.אמ.איי "הלך החתול", וטקסטים משלימים כמו זה של נאווה סילוורה, תחת הכותרת הכה-לעורכת-אין-זין-לעבוד-היום "הלך החתול 2". מה שהצלחתי לפענח מתוך הטקסטים האלה הוא, שלבנות האלה אין שום בעיה עם זה שהגב' אמדורסקי חשפה ערוותה בפומבי. קורה לטובות שבינינו. הבעיה שלהן היא עם זה שהערווה הזאת היתה מסודרת למשעי, ולא תגידו מגולחת- מטופלת יסודי בשעווה. את השאלה איך מוידאו מפוקסל בן 6 שניות הגענו למסקנות מעמיקות כל כך בנוגע למתודת הטיפוח נשאיר בצד, ונישאר לרגע עם לב העניין. מבחינתי לב העניין הוא שבכותרת של הטקסטים האלה מופיעה המילה "חתול" כהתייחסות לאיבר המין הנשי, ושהכותבות שלהם עדיין משוכנעות עד עמקי נשמתן שיש משהו פסול מוסרית בכוס חלק שלא כדרך הטבע.

עכשיו. מאז ומעולם הייתי חסידה גדולה של מינימליזם. תבינו מזה לבד מה זה אומר על שגרת הסרת השיער שלי. עם זאת, כשבפרופילים של מיטב חברותיי לפייסבוק מתחילים להופיע סטטוסים בסגנון "מה דעתכם על כוס חלק לגמרי. לא פדופילי בעיניכם?" פלוס סיכול ממוקד של כל זכר שמעז להודות שהוא דווקא אוהב כשזה חלק, כמובן כי ככה הוא יכול לרדת טוב יותר ולא כי הוא חלילה סתם אוהב את זה ככה, כשזה קורה  אני מתחילה לחשוב. קודם כל אני חושבת, למה נשים בכלל מסירות שיער. ואם הן מסירות שיער, למה הן עושות את זה בכלי משחית אינקוויזיציוניים סטייל שעווה רותחת, סוכר מלובן (היו לי חברות מדימונה בפנימיה, נו), חוט (היו לי חברות גם מטבריה) ופסגת הטכנולוגיה- לייזר. כהערת ביניים אני מבטיחה לעצמי שברגע שיציעו הסרת שיער בתותח פלזמה אני שם, ולו רק בשל המגניבות הסייברפאנקית שבדבר.

ואז אני אומרת לעצמי שהתשובה לשאלה הזאת חייבת להיות אישית ובלתי ניתנת להעברה. השאלה אם אנחנו בכלל עושות את זה, ואם כן באיזו תדירות ובאיזו יסודיות ובאיזה אופן, בבית או בחוץ- רוצה לומר, אצל שעוונית מוסמכת, אם אנחנו עושות את זה ברחוב יש לנו בעיות קצת יותר רציניות לדאוג לגביהן- התשובה לשאלה הזו זהה לשאלה האם אנחנו בדיאטה תמידית ולמה, האם אנחנו מתאפרות וכמה, וכשנגיע לגיל בו יהיו לנו קמטים, כמה בתולות מזרח אירופאיות נסכים לרצוח ולנקז את דמן על מנת שיהיה לנו עור חלק וזוהר ויותר.

הנה מה שהתשובה הזאת בשום פנים ואופן לא יכולה להיות בעיני: גברים. כי מה שעולה מיותר מדי כתיבה נשית בהמשך לדיון על הלוחמה בפרוות הכוס היא, שאין לנו שום סיבה לסבול ככה, חוץ מאשר כי זה מה שגברים אוהבים, ואוי-אוי-אוי אם איזה גבר, עד שכבר הצלחנו להכניס אותו למיטה, יראה שיש לנו שם למטה חתלתול קטן ויברח בבהלה. מי אשם באימה הזאת, ובסבל רהגופני והנפשי שאנחנו צריכות לעבור בגינה? אליבא דיותר מדי כותבות נשיות זה פורנו! כי פורנו זה רע! פורנו, ונשים בעלות אפיל כמו-פורנואי דוגמת אותה מיכלי שבה נפתח הדיון.

רק שבובה, חכי שניה.  יש לך הסבר הגיוני לזה שטיפולי פנים את עושה בשביל עצמך כי את אוהבת (על פילינג נמלי-אש שמעתם?), את מרעיבה את עצמך כי את רוצה להרגיש קלילה, את עושה יוגה בחדר מחומם ל-50 מעלות ומזיעה כמו חזרזירה כי זה משחרר, אבל את השיער מהכוס, דווקא אותו, את מורידה בגלל מאות שנים של פטריאכליה ושיעבוד? סורי בובה, אנחנו נשים משוחררות עכשיו. ההסבר הזה לא קביל יותר. אף אחד לא מכריח אותך להתעלל בעצמך, כהגדרתך, לא גברים שמבקשים את זה ולא נשים אחרות שבחרו לעשות את זה. אז למה את באמת בוחרת לעשות את זה?

[מה אתם רוצים ממני, אמרתי שזה פוסט בלי מסקנות]

והערה לעניין פדופיליה: פדופיליה היא הפרעה נפשית. פדופיליה היא בעיה חמורה, רצינית, מדאיגה, שצריך לדבר עליה, לא משנה מה עמדתכם המשפטית. פדופיליה היא לא "לא בא לי להוריד הכל, זה לא נעים לי כל כך, זה מרגיש לי לא נכון, לא ככה אני אוהבת את הגוף שלי. נה! אם תגיד לי שאתה רוצה חלק אני אקרא לך פדופיל". אז די כבר עם זילות השואה הזאת.

תגיות:   ביקורת · כוס · מיכל אמדורסקי · נשים · פדופיליה · פמיניזם בשקל · שעווה5 תגובות

שומני היקר שלום,

אני חושבת שהגיע הזמן לכתוב אליך, כי דברים קצת השתנו בינינו. אני כבר לא מסתכלת עליך כמו שהסתכלתי פעם. נראה לי שהגיע הזמן ששנינו נצא עם אנשים אחרים.

אני מנסה להיזכר ממתי אנחנו יחד, ולא מצליחה לשים אצבע על זמן ומקום. תמיד היית שם, במובן מסוים. היו לנו הפרידות שלנו, היו הפסקות, אבל תמיד היה לך מספיק אמון בי על מנת לחזור בסוף ולהישאר. וזה לא רק האמון- טיפחתי אותך, טיפלתי בך ואהבתי אותך. הלכת איתי לכל מקום, ובכל מקום בו היינו, דאגתי לך היטב. ועכשיו, אפשר להגיד שאתה במובנים רבים סיכום שלי. שכבות מאובנים של כל הדברים שעשינו יחד בשנים האחרונות:

למדנו יחד למבחנים באוניברסיטה, מעשנים בשרשרת וטורפים בוטנים וקולה כדי להישאר ערים, הולכים לחברים לסשנים אלימים למחצה של שינון כפייתי ופיצה. כשהרוח שרקה בין הבניינים המכוערים של הר הצופים, כשקפאנו מקור על הכסאות באולמות טבע או יצאנו לעשן סיגריה מול הנוף, עטפנו את עצמנו במעיל וכמה צעיפים ושתינו שוקו מהמכונה. המון שוקו מהמכונה. בדרך כלל הסתדרנו בסדר, הזמנו את כולם לארוחות בימי שישי, וכשהמאנצ'יס הגיע, הלכנו לעבודה.

מילצרנו יחד בפאבים שהם בעצם מרתפים ירושלמיים טחובים ונטולי אוויר- שמענו מוזיקה גרועה, שירתנו אמריקאים חסרי נימוס לילה אחר לילה, ושתינו אלכוהול זול על חשבון הבית. בסוף המשמרת השמדנו המבורגר או ערימה של צ'יפס ונקניקיות, כדי לשטוף את הג'יפה שבראש ולהעביר אותה לקיבה.

אחר כך עברנו לתל אביב.

בילינו חודש בבית, את חודש אוגוסט, בו לא הצלחנו למצוא עבודה בלילות, והתחבאנו בבית מהחום בימים. הכסף שהיה לנו הלך לפסטה שלוש בעשר, לעוף בסופי שבוע ולכמה גלידה שיכולנו להרשות לעצמנו. היה קצת קשה, רוב הזמן לא יכולנו להוציא מזומן, אז בחודש הזה לא הלכנו לשוק לקנות ירקות. החבר שלנו עבד בשתי משרות כדי שנחזיק בכל זאת מעמד, אבל זה בעיקר גרם לו לשנוא אותנו,  ולנו- להתכרבל בתוך עצמנו.

אחר כך התחלנו לעבוד בבראסרי, ואז נהיה לנו ממש כיף. מדי כמה שבועות פירגנו לנו הדרכת תפריט או הדרכת יין או הדרכת מיוחדים, במהלכה אכלנו כל כך הרבה פלאט דו ז'ור שרצינו להקיא. אני בטוחה שאתה עדיין זוכר את המנות: ביום ראשון עוף בפפריקה, ביום שני פוט-או-פה, ביום שלישי תבשיל נקניקיות גרמניות וכרוב, ביום רביעי עוף ביין, ביום חמישי ביף בורגיניון, ביום שישי בויאבז ובשבת קאסולט. שתינו המון יין.

בסוף משמרות לילה של 10 שעות אכלנו ארוחת בוקר של אגז בנדיקט, נוטפת חמאה ורוטב הולנדז. בכל משמרת ארזנו הביתה ארוחת מלצרים של שניצל וצ'יפס, והזמנו לעצמנו פיצוי מהתפריט ב-50% הנחה, עם מינט ג'ולפ בצד. היינו חייבים, אחרי כל כך הרבה שעות, ושעות מוזרות, אחרי מנהלי המשמרת הנאצים והטבחים עם הפה המטונף, אחרי הלקוחות הסלבים-בשנקל והכלבים הדוחים שלהם שחסמו תמיד את המעבר. זה היה מקום העבודה הראשון בו היינו הכי שמנים, ולא הסנפנו כלום, ולא רכבנו על אופניים, ולא הזדיינו עם אף אחד בצוות. כשהלכנו הביתה שבעים ושיכורים כבר לא היה לנו כל כך אכפת.

אחר כך שוב היינו מובטלים, ושוב היה קיץ.

מצאנו עבודה שהיתה כמעט עבודה של גדולים. כבר היה לנו קצת כסף, ויכולנו לקחת את הסלים בכל יום שישי וללכת לשוק. קנינו בשר בקר לסופריטו, שמן ותפוחי אדמה, אורז וכוסברה וכבדים לבכש. קנינו חזה עוף לשניצלים. בייקון לבייקון וביצה. וגם עגבניות, ברוקולי וכרובית, מלון ואבטיח וענבים. רצינו למלא את הבית באוכל, רצינו לא להיות רעבים בחיים. בערב בדרך כלל היינו מבשלים, וגם ביום שישי, אהבו אותנו נורא כשבישלנו ביחד, ובדרך כלל החבר שלנו היה נכנס למטבח לגנוב חתיכת שניצל ולהפריע לנו לבשל. אבל להפריע בדרך טובה.

כשלא היינו מבשלים לו הוא היה לוקח אותנו לארוחות. אוכל-של-אייל-שני באברקסס צפון, המבורגר עם בייקון ואמנטל בוולפנייטס, בראנצ' של הנסיכים שהיינו בהוטל מונטיפיורי בימי שישי, קפוצ'ו ועוגת-שוקולד בלגי בארקפה בשדרה בימי שבת. או שהזמנו הביתה אוכל סיני נוטף שמן מסינג- לונג, אגרול וספייריבס ואורז, והרגשנו בתוך פרק של "המפץ הגדול". תזמינו מה שאתם רוצים, הוא היה אומר לנו, רק אל תאכלו לי מהצלחת.

הוא הלך כבר, ועכשיו אני רוצה שגם אתה תלך. אני רוצה שתפסיק לבוא איתי לכל מקום, כמו זנב שממוקם לא נכון. זה כבר לא כיף, זה כבר לא מבדר, ויותר מדי פעמים אתה עושה לי בושות ליד החברים. אני יודעת שכשאני אומרת לא, לא אכפת לך למה אני מתכוונת. שכשאני אומרת שאולי הגיע הזמן לשים גבולות, זה בדיוק הזמן שבו מתחשק לך פיצה ליד הבירה שלך ב-12 בלילה. אני יודעת, ואני רוצה שתלך. אבל עכשיו שבת בבוקר, והכי נחמד לנו ביחד על הספה. אז אולי לפני שאתה עוזב לתמיד, בוא נלך להכין פנקייק. יש ביצים וחלב וחמאה במקרר, המייפל במקום שלו על המדף מעל הכיריים, כמו מאז ומתמיד.

תגיות:   אוכל · נשים · פלאט דו ז'ור · פנקייק · פרידה4 תגובות

דיברתי השבוע עם לוטם על הנטיה של גברים בחיינו (וגברים שלא בחיינו, גברים שעוד לא בחיינו, וגברים שעוד לא יודעים שהם כבר בחיינו, ע"ע ג'וני דפ) לפרק אותנו לחלקים. לצערי ושלא כהרגלי אני לא מדברת על סקס, אלא על היכולת המופלאה להתייחס בשיוויון נפש ובהפרדה מלאה לכל איבר בגופה של אישה, משל היה ישות עצמאית, או חומר גלם למתכון של שישי בערב: תחת, ציצים, בטן וירכיים, איברים לבנים בניילון נצמד ומגשית קלקר. אני אוהב את התחת הזה, יש לך כפות רגליים מבאסות, כמה זה קילו ציצים מוכנים לאכילה?

כשסיפרתי את זה לאחד הגברים שבחיי, הוא טען להגנתו שני דברים:

1. שזוהי בעיקר הפרדה לצורך הרכבה. כלומר, אחרי שבחרת את האיברים החביבים עליך אתה יכול וצריך להשלים את החסר באמצעות איברים נוספים. העובדה שהם שייכים לאישה אחרת לחלוטין זניחה כאן לגמרי, כי מה שחשוב, ואולי גם אידיאלי, הוא להגיע בסופו של דבר לפאזל המושלם. חשבתי על זה היום כשראיתי את הסרט הזה, ובו ג'ורג' קוסטנזה- או איך שלא קוראים לו בסרט- זורק בחורה מדהימה מכיוון שאחת מאצבעות הרגליים שלה ארוכה מהאחרות בחצי סנטימטר.

2. שאנחנו התחלנו. הבעיה עם טענות מהסוג הזה הוא שהן קטנוניות, מפספסות לגמרי את עיקר הדיון, ורוב הזמן גם נכונות להכאיב. ממי, כך מר בחור, לדעתי למדו הגברים אם לא מנשים שמבלות נתחים נכבדים משעות הפנאי שלהן בפיתוח וטיפוח שנאה עזה לבטן שלהן? לשיער שלהן? לאף שלהן?

יכול להיות. אני חושבת שבכיוון ההפוך דברים באמת נראים אחרת, ואני יכולה לגרום לעצמי להרגיש טוב אם אייחס את זה לנטיה הכללית של נשים להוליזם ולראיית המכלול. כי אצל רבות מהנשים, ולגבי רבים מהגברים, בסופו של דבר מספיקה תכונה אחת דומיננטית כדי לקבוע מה אנחנו חושבות. זו, אגב, לא חייבת להיות תכונה מהותית כמו "מצחיק" או "חכם" (אם כי "עשיר כקורח" עושה את העבודה הרבה יותר פעמים משנעים לנו להודות). בגדול, תנו לנו גבר מעל 1.90 ואנחנו כזה

"אז איך הוא?"

"גבוה"

"אה."

אז נכון, שאני רוצה שיעריכו אותי בגלל כל מה שאני, וכל מי שאני. נכון שלא משנה כמה אני יפה בעיני מישהו, מילה לא נכונה בהתייחס לבטן שלי והוא מקבל את מבט ה"אתה מת בשבילי", טריידמרק לילי אלדרין. נכון גם שהמשפט הכי מזעזע שאמרו לי בימי חיי, ואלה היו חיים רצופים בטי.אמ.איי ודרמה, הוא קרוב לוודאי "הבטן שלך מביכה אותי". נכון.

אבל חייבים להודות שיש גם קסם מסויים ביכולת להתבונן באיברים יפים, בלי להתעסק בכל הבלגן הזה שמחובר אליהם מלמטה/למעלה/קדימה/אחורה. זו היכולת להעריך תחת יפהפה גם אם הפנים שנמצאות קצת גבוה יותר מזכירות, ובכן, תחת. או כמו שהגדיר זאת ג'ף מרדוק באחד המונולוגים המופתיים, אם לא המופתי ביותר, שלו:

תגיות:   coupling · ביקורת · גברים · החפצה · נשים · סקס · ציצים8 תגובות

האנשים שהביאו לכם את "חנוכת בית", "סילבסטר בירושלים", " ערב זכרון לבריטני מרפי", ו"משה ויעל מפנקים בדירתם" (אנשים= אני) גאים ובעיקר עייפים להציג: פסקול הפרידה.

אני עדיין לא בשום מקום לכתוב משהו קונקרטי, לייב בלוגינג אף פעם לא היה הצד החזק שלי, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. ולכן, פסקול, ללא צנזורה וללא משוא פנים.

Emilianna Torrini- Heard it all before

את הזמרת הזאת הכרתי עם תרומתה לפסקול של "שר הטבעות", ובכל פעם שרציתי לבכות חזרתי להקשיב לה שרה את שירו של גולום. שבועיים לפני הפרידה חזרתי לשמוע שירים אחרים שלה. עזרה לבכות כבר לא ממש הייתי צריכה.

The Shins- phantom Limb

זה לא כאילו לא יכולתי לשים כאן כל שיר אחר שלהם, מ-Caring is Creepy ועד  Sea Legs, אבל זה כנראה הקליפ השווה ביותר שלהם. והעיר הזאת באמת לא שווה את הזמן שלנו.

Pixies- Here comes your man

זו רק אני, או שממש אפשר לשמוע אותם צוחקים עליי כשהם שרים את השיר הזה?

The Twilight Singers- Teenage Wristband
אותה מוזיקה ששמעתי לפני ארבע שנים, כשרק הכרנו. יש דברים שלעולם לא משתנים, ואני אחת מהם.

Jens Leckman- Black Cab

שיר שקיבלתי מ@cusamano, שיש לו קטע עם שוודים ושוודיות, ומאז אני שומעת בריפיט. על הדרך הם מוזמנים לאסוף גם אותי.

תגיות:   גברים · מוזיקה · משה שרף · פלייליסט · פרידה7 תגובות

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מהרהרת די הרבה, בשלושים השניות היומיות בהן אני פנויה להקדיש זמן להרהורים, בחשיבותה של האדישות.

הבוס שלי צחק עליי לא מזמן, ואמר שאני לא מאוזנת. מה שנכון. אז אני מאוד מנסה לשמור על פוקר פייס, ולא להתחרפן כשאני רבה עם אמא, ולזכור שאני במחזור (או לפני מחזור, או אחרי מחזור), וגם הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אהיה מהבחורות האלה שבוכות בעבודה מרוב סטרס, וגם החבר שלי כל הזמן מזכיר לי שהבעיה היחידה של נשים מנהלות היא שממש אכפת להן מהעבודה. בכל פעם שאני נזכרת באחד הדברים האלה, ולא משנה אם הם מתייחסים לעבודה, למשפחה, או לזוועה של החיים בכללותם, אני כופה על עצמי שלוות זן ששורדת לבערך חמש דקות.

ואז בא משהו כזה, או כזה, או אחר (פתחו עמוד ראשי בוויינט, עצמו עיניים ובחרו כתבה רנדומלית. כן, זה מעצבן אותי) ואני רוצה להתפוצץ מעצבים, מכעס  טהור ואמיתי.

בהיותי עובדת 11 שעות ביממה, מדברת עם אמא'שלי לפחות פעם ביום ומחוברת בעירוי תוך ורידי לערוצי חדשות ולגוגל רידר וגם לפינות היותר איזוטריות של הרשת הישראלית ושל הרשת בכלל, אני בדרך כלל מוצאת את עצמי במצב בינארי תמידי של זעם או תסכול.

ואז אני קוראת את הטור של יעל רגב, שאני לא יכולה לדבר עליה בסופרלטיבים משום סוג, ובו היא כותבת שלא אכפת לה מה קורה סביבה. ממילא הכל נורא, אז might as well לעלעל כל היום בגליונות של ווג, לעשות קניות אונליין ולנשנש פררו- רושה. מבחינתה אין להשתתפות בהפגנות בבילעין כל שישי עליונות מוסרית כלשהי על התרוצצות חסרת תוחלת בשינקין. אני מנסה לחשוב מה אני חושבת על זה, בלי להיתמם ובלי לשקר לעצמי, ומבינה שבלי לעשות מזה אידיאולוגיה, ככה הייתי צריכה לחיות את חיי. נכון, שופינג אף פעם לא היה הצד החזק שלי, ולמעשה אני אשמח לקניינית אישית שתתקן את העוול הזה בהקדם, אבל זה לא רלוונטי- יש כל כך הרבה סוגים אחרים של סומא שאפשר לצרוך, ואפילו בזול יותר.

אלכוהול זה סוג אחד, אבל הוא אף פעם לא מספיק. כמו שכתבתי לידיד בנושא, אני מקיפה את עצמי גם בחברים, בשפע של מוזיקה, תרבות ומידע, בגודש מודע מאוד שהמטרה שלו היא להקהות את הסבל ולשרוף את קצות העצבים ככל שניתן. אבל זה לא עובד. בכל פעם שאני חושבת שאכפת לי זה רק סוג של דובונים, אני נחרדת לגלות כמה מפריע לי, כמה באמת מזיז לי, וכמה אין שום דבר שאני יכולה לעשות בנושא.

ומצד שני, אני קוראת שוב את ההקדמה הנבונה, הרלוונטית תמיד, וחוזת העתידות של הארלן אליסון לספר "לראות" (strange wine). אליסון מדבר על הרבה דברים בהקדמה המופתית הזאת, שכותרתה היא:

"סוף סוף מותר לגלות!

מה חיסל את הדינוזאורים!

וגם אתה עצמך לא נראה כל כך טוב".

באופן כללי המאמר הזה הוא שיר קינה לדימיון האנושי, ומתוכו גם לדעיכת האמפתיה האנושית כפי שאנחנו מכירים אותה, כתולדה של הופעת הטלוויזיה בתרבות שלנו. הצורך להתאדש מול משהו באופן פסיבי לחלוטין ולינוק מפטמת הזכוכית (או בעברית: להתמסר לצפייה בריאליטי בו מתעללים בבני אדם פיזית ופסיכולוגית), הוא מסביר שם, הוא היבט של הקידמה שאסור לקבל בשלוות נפש, שחייבים להילחם בו ובמודע. וזו לא חייבת להיות מלחמה כואבת. זו יכולה להיות חווייה מדהימה, אם מקפידים לשתות יין חלומות ולהיות מסוגלים לרכך את הריאליזם הצורב שלנו בתוספות מציאות מועשרת של איך הוא היה יכול להיראות.

בדרכו הממורמרת, העצבנית והקולנית, אליסון קורא לנו כאן להישאר ממורמרים, עצבניים וקולניים- כי זה בסך הכל אומר שאנחנו עדיין חיים, עדיין מעורבים ויצירתיים. שלא ניכחד כמו הדינוזאורים. לעובדה שיש סיכוי לא רע  שניכחד הרבה לפני הדינוזאורים, כתולדה של התקף לב או שבץ מוחי בטרם עת ברגע של עצבים, הוא לא מצליח להתייחס.

אני לא מקבלת החלטה בעניין הזה, בעיקר כי להחלטות אין כאן שום משמעות. אני אמשיך להגיב לכל פינג מידע שעובר לי בין אוזן לאוזן, אמשיך להילחץ ולהתעצבן בעבודה, אמשיך לקחת את אמא ללב. לפחות עד שאמצא לי סומא אולטימטיבי.

[מאמר מוסגר לחלוטין: בנזוגי בארבע השנים האחרונות מרבה לשאול אותי "למה את כועסת עכשיו?". רק לאחרונה נפל לי אסימון ההבנה שהסיבה לכך, מלבד היותו זכר ובאופן כללי קצת ניאנדרטל, היא שהוא באמת לא מבחין בין סוגי הרגשות השונים שאני מביעה. אני בוכה? למה את כועסת. אני צועקת? למה את כועסת. אני מחרחרת בבוז מופלג על הפוסטמה שהרגע עברה כאן? למה את כועסת. וככה זה.]

תגיות:   אדישות · אינטרנט · אלכוהול · ביקורת · הארלן אליסון · סומא · ספרים · עולם חדש מופלא · עצבים10 תגובות

לפני שבועיים בערך יצא לי לראות פרק אקראי של הסדרה "עונת החתונות*. ב" יצא" אני כמובן מתכוונת ל"ערכתי מרתון עלוב נפש בשישי בערב, קומפלט כולל טישו צמוד וחצי פאקט סיגריות", אבל לא נתקטנן.

בניגוד לרוב הזוגות שצולמו לסדרה בזמן אמיתי בהכנות שלפני החתונה ובמהלכה, והפגינו מנעד מרשים של הפרעות פסיכוטיות, אישיות גבולית, נרקיסיזם קיצוני וסתם טעם ממש ממש רע, הזוג שאת סיפורו אספר נראה במבט ראשון שפוי לחלוטין. וגם במבט שני. שניהם מהשרון, שניהם לומדים בבינתחומי או באיזה מוסד אחר שמתמחה בהנפקת תארים לכוסיות צפונבוניות ודן מנו וונאביז, שניהם חמודים ויפים ובניגוד חריף לקודמיהם- אשכרה מבינים שחתונה לא חייבת להפוך אנשים בני 25 לפושטי רגל עם יותר מדי מכרים בשוק האפור.

יפה.

כנהוג במקומותינו ובמקומות אחרים, כל אחד מבני הזוג תכנן לעצמו מסיבת רווקים. הוא, לפי מיטב המסורת, בוילה שכורה עם חברים, חשפנית קופצת מתוך עוגה, ו(שימו לב להארדקור) ארגז של פיג'לינג. היא, גם לפי מיטב המסורת, בחושה על חוף הים עם נרות, חיבוקים, דימיון מודרך, אמא שלה ו(הרבה יותר הארדקור בעיני) חמותה לעתיד.

ואז הכלה נזכרה שהיא בעצם מגניבה, והחליטה לתת לאירוע טוויסט פולני: להיות החשפנית שתקפוץ מהעוגה. ככל ילדה טובה מבית טוב, היא עשתה את זה קום-איל-פו, וקפצה למועדון (שהייתי בו ) באלנבי לקבל קצת אחת-על-אחת בסטילטו ועמודים, בטרם תענטז בחוטיני מול הטובים שבחבריו של מי שיהיה בעוד יומיים בעלה.

אז היא הגיעה, והתפשטה, ורקדה בפאה בלונדינית והינומה בשני שקל. בסופו של דבר היא נשארה בביקיני, אבל צריך לתת קרדיט, בהתחשב בעובדה שאחיה היה בין החוגגים. החתן היה כל כך שיכור (טוב נו, הוא שתה איזה שלוש כוסות פיג'לינג) שהוא בכלל לא זיהה אותה, שלא לדבר על לנסות מהלכים. רק כשהחברים צעקו לו שוב ושוב "יא דביל, זאת מיכל" הוא נזכר לרוץ אחריה החוצה ולחבק אותה. להגנתו, הוא טען שהיא הורידה מלא משקל לקראת החתונה ונהייתה ממש כוסית. בקריאה נשית-ביקורתית של הטקסט ניתן להבין שהוא בעצם קרא לה דבה.

לכאורה, בחורה מגניבה, יוצאת מלכה, וכל הכבוד לה, שאם הייתי מתחתנת מחר ולבנזוגי היתה מסיבת רווקים, בטח הייתי עושה כמוה רק עם יותר ציצים.  אם כבר מתחתנים, זה די אני לעשות משהו מופרע כזה, וזה מאוד אני לא לתת לחבר שלי להנות יותר ממני בכל רגע נתון, וזה בטח אני לרצות שכולם ידעו איזה שווה וקולית אני.

אבל מתחת ללכאורה הזה יש משהו אחר, ואני בטוחה שזה לא רק אצלי. משהו שמשקר ואומר שאת יכולה להיות הכל בשביל הגבר שלך, שהוא לא צריך שום דבר בעולם חוץ ממך, בטח לא פרטיות. משהו שמכריח אותך להיות בו זמנית אישה שהוא אוהב ומכבד, וגם השרמוטה שהוא רק רוצה לזיין. משהו שדוחף אותך להיות בכל מקום ובכל מחשבה רדופה שעוברת לו בראש כשהוא עושה ביד. אותו משהו שגורם לך לחטט לו בפורנו, ולשאול באמצע הסקס "על מה אתה חושב?"

האמת היא, אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת.

אני בטח לא רוצה לדעת איך הבחורה הזאת תרגיש כשהיא תבין, שלא משנה כמה ביריות היא תלבש וכמה משקל היא תוריד וכמה כל החברים שלו יקנאו בו, תמיד יהיה רגע בו היא פשוט לא תהיה השרמוטה שהוא ירצה לזיין.

*פרק 23. גילוי נאות: הוט3 הם לקוחות של המשרד בו אני עובדת, אם כי לא אני מטפלת בהם. מה שהגיוני, אם לא כך סביר להניח שלא הייתי מכירה את הסדרה, שלא לומר רואה אותה, שלא לומר כותבת עליה פוסטים הזויים ב-3 בלילה.

תגיות:   ביקורת · המרכז הבינתחומי · חשפנית · חתונה · יחסים · מסיבת רווקים · נשים · סקס · עונת החתונות5 תגובות

דיסקליימר: תוכן שיווקי. לא שילמו לי עליו, אבל כן צ'יפרו לי את התחת וכשמגיע כבוד, אז מגיע. כבוד!!1

חלקכם אולי הבחנתם בימים האחרונים בכמה תמונות, טוויטים או סטטוסים חשודים באחד הפידים שלי. חדי ההבחנה ידעו לזהות דומיננטיות של ביטויים כמו "לימוזינה", "שמפניה", "פרה", "מלון דן", "מטאל" ו"הרווק". אז חוץ מהמטאל, שלא קשור בכלל לזה אלא לחוויית הברוטל לג'נד שהגיעה אל ביתנו באדיבות האח והאגדה, היה לי העונג להשתתף השבוע באירוע מסיבת רווקות שארגן ערוץ 10 לכבוד "הרווק".

באין חתונה באופק, עולה בצדק השאלה מה הקשר למסיבת רווקות. והייתי שואלת אותה, באמת, אם לא הייתי עסוקה מדי בלטחון, להשתכר ולעשות צחוקיות על חשבון מיטב פוסטמות ישראל שהחליטו שגיא גיאור זה מה שחסר להן בחיים.

כפי שידוע בחוגים המקצועיים בהם אני מסתובבת, מיחזוּר זה כל הסיפור, ולכן הרשו לי לגולל את אירועי הערב עצמו כפי שהועברו על ידי בטויטר בזמן אמיתי:

18:05 בלובי של מלון דן, מחכה לחבורת הנסיכות של ערוץ 10 להתאסף למסיבת רווקות. בינתיים הספיקו כבר להעמיס עליי שמפניה, 2 פולדרים וערימת מאזטים

18:15 מה שכן, כולם מצלמים אותנו כל הזמן מהרגע שהגעתי: אנשי ערוץ עשר, אנשים של המלון, וכל מיני אנשים אקראיים שלקחו לעצמם למטרה לסנוור אותי למוות

[אנשי המלון היו מקסימים בדרכם השירותית והמעונבת, ונציג של כל מחלקה- מההנהלה ועד משק הבית- טרח לבוא, להגיד לנו שלום ולמסור את מיטב איחוליו, כולל איש האתר-ומדיה-חברתית החלקלק שלהם.]

18:22 @shari לא עשיתי שפם, אני בג'ינס וטישרט (כאחרונת המעפנות באתי ישר מהעבודה), זה אירוע בלוגריות לכבוד "הרווק" (כל שלישי בשעה 21:00! אל תחמיצי!)

18:40 הצילו, מה קורה פה, מושיבים אותנו לארוחת ערב. הסומלייה נראה רוטט מהתרגשות. גם אני קצת רוטטת

[ביקשתי עוד שמפניה, היא לא הגיעה  אז זרמתי על יין אדום. ואז הגיעה גם השמפניה. אז זרמתי גם עליה.]

19:28 אוקיי, שרדנו את המנות הראשונות (סביצ'ה דג ים, סיגר פרגיות בטחינה, רוסטביף וסלט אנדיב), מחכים לעיקריות שיהרגו אותנו.

[לקינוחים לא הספקנו להגיע, כי לפני הפרק גם היינו צריכות ללכת לאיפור ולמניקור, שנהיה יפות לכבוד גיא]

21:20 טוב, אז. אכלנו כמו פרות, אחר כך איפרו אותנו (ירין שחף) ועשו לנו ציפורניים (גיורא שביט) כדי שנהיה פרות יפות. עכשיו בסויטה הנשיאותית.

[המאפרות של ירין שחף היו מקסימות, וקשקשו איתנו בידענות מפתיעה ממש על תחומי העיסוק שלנו ומה אנחנו בעצם עושות כאן. ליריה, ששפיכטלה במרץ את פניי האדמומיות, אפילו ידעה מה זה טוויטר]

21:29 האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני רואה הרווק ואני המומה מכמות הטיפשות שהצליחו לקבץ שם. גיא גיאור לא צריך אותן. רק אותי! אותי!!! #haravak

22:09 סוויטה, חבורת בנות, שמפניה, ממתקים, גיא גיאור והרבה שמחה לאיד. איזה פינוק #haravak

22:25 אוקיי, הפרק הסתיים, ומתחילים להתכונן לפרידה הכואבת מהסוויטה המדהימה בדן ולהספיק לחסל את השמפניה והפירות. לשנה הבאה כאן עם גיא #haravak

22:28 יושבים עם אודליה "רווקה בהפרעה" (אנחנו יושבות, היא מכרכרת בהיפר של אלכוהול וסוכר) ומחליטים באיזה סרט כל אחת מהבנות חיה. פחד אלוהים, האמת.

23:22 החזירו אותי עד הבית. בלימוזינה. [ועליי להוסיף גם לבנה, ענקית, ממותגת "הרווק", וראינו את רביב דרוקר בדרך אך הוא התעלם באלגנטיות] תודה ערוץ 10, היה מלכותי לחלוטין.cc @channel10

[הנסיעה בלימוזינה היתה חוייתית באמת, פעם ראשונה בחיים, ואם לא אתחתן עם קובי פרץ יש סיכוי כלשהו שגם האחרונה. לא ברור איך אבל נמנעתי מהמשקאות החשודים וחסרי התווית שמילאו את הבר (!), ובקלאסה לא אופיינית גם בכלל לא צווחתי באושר על עוברים ושבים תמימי דרך. גאה בעצמי]

ולגבי התוכנית: אין לי טלוויזיה בבית ואני לא צורכת ריאליטי משום סוג, ואת העידכונים שאני באמת צריכה לדעת אני מקבלת כמו שעון בטוויטר ובבלוגי טלוויזיה נבחרים. גם כאן, אני אשאיר לטובים ממני לפתח, לנתח ולהשחיז מקלדת על נפתולי הסדרה. ברמה האישית דאגתי לגלות אילו קיתונות של רשעות ולעג אני מסוגלת לשפוך על ראשיהן של נשים צעירות אחרות, בספונטני וללא הכנה או היכרות מוקדמת, רק כי הן בטלוויזיה עושות שמיניות כדי לקבל דייט עם גיא ואני- ובכן, אני מכורבלת בנוחות על ספה ענקית ומשמידה בשלווה גבעה קטנה של שוקולד.

מצד שלישי, זה כיף, ולשם כך התכנסנו כאן. ההמלצה שלי היא לצפות ברווק רק בחברת כמה חברות טובות, בליווי יין מבעבע ומבחר צ'ופרים אנטי-דיאטתיים.

תודה לערוץ 10 החתיכים (שצריך לזרוק עליהם סוכריות), שאירגנו אירוע מוקפד ומפנק עד הפרטים הקטנים, וגם חילקו לי ורד אדום ביציאה ושוקולדים של דסקלידס, ובאופן כללי הגזימו לגמרי.

תודה לנופר, הגר, וליעד ששמחתי להכיר ושכתבו על הערב בהרחבה.

תודה למארחים,* ותודה למסיעים, ותודה לכם שלא הרגתם אותי עדיין.

חום ואהבה.

*אה, כן. תודה להם גם על זה שלא קראו לאבטחה אחרי שאודליה ואני החלטנו שזה רעיון מצוין לקפוץ על מיטת הקינג-סייז ולעשות קרב כריות. מסתבר שמלונות מרשים לעשות את זה רק בסרטים.

תגיות:   גיא גיאור · דייט · הרווק · טלוויזיה · מדיה חברתית · נשים · ערוץ 10 · ריאליטי2 תגובות

לחבר שלי יש קיבעון לזומבים. סרטי זומבים, ספרי זומבים, ומאז ההתגלות האלוהית ששמה אקסבוקס 360 הפציעה בחיינו, גם משחקי זומבים. אם יש משהו שישנע את האורבניסט הקיצוני הזה מחוץ לתל אביב, הרי שזו רק הפריצה המעודכנת לקונסולה, שהציעו לנו במחיר מוזל בחו"ל בואכה אשקלון או משהו, וכל זה רק כדי שיוכל סוף סוף לשחק left4dead 2. את הראשון הוא גמר בלילה בו קיבל אותו. מהו left4dead? ובכן, משחק בו 4 דמויות שונות משמידות מאסות על-אנושיות, או אל-אנושיות, של זומבים וזומביות כעורי סבר. יש כל מיני איזורים משתנים, וכלי נשק וכאלה, ומוזיקה מותחת אבל הכל הוא בעצם תפאורה לדבר אחד: השמדה המונית וחסרת אבחנה של אחינו הלא-מתים.

אבל הלוואי שזה היה מתחיל ונגמר בלילות לבנים על הקונסולה. השאלה "מה נעשה אם יבואו הזומבים?" היא נושא דיון לגיטימי לחלוטין בביתנו. בהכירנו אנשים חדשים אנו אומדים את אישיותם לפי ההשערה- כמה זמן ישרדו בבוא המגיפה. במסיבת ההלואין האחרונה שהיינו בה (מחופשים לנמרים, לא לזומבים), שיכורים משיעמום, הזינו במשותף את הקהל הקדוש, שהתבצר על גג בפלורנטין לצלילי מוזיקת האוס מחרידה, מתמודד עם מתקפה לא מתוכננת של אל מתים- מי יהרוג לפני שייהרג, מי יקפוץ אל מותו, מי יציל אחרים ומי יינשך ראשון.

באופן אישי, זומבים לא מעניינים אותי במיוחד. מפחידים- כן, יש סיבות לכך שהדלת הזאת נעולה תמיד, זומבים ומשטרת ישראל- אבל אתם יודעים, בסופו של דבר די חסרי חיים. הם מרתקים אותי מסיבות אנתרופולוגיות גרידא, רוצה לומר, מתוך הנסיון להבין למה היינו צריכים להמציא אותם? למה אנחנו ממשיכים להתעסק איתם?

לכאורה, אפשר לשאול את השאלות האלה לגבי כל האימות שהתרבויות האנושיות המציאו וטיפחו לעצמן במהלך אלפי שנות תרבות. אבל זומבים לעולם לא יהיו סקסיים כמו ערפדים למשל. אני לא יכולה לראות זומבים מככבים בסרטי התבגרות רגישים ותקינים פוליטית, שבהם בני נוער אסתטיים להגעיל מתייסרים באהבה אסורה וכאבי ביצים/ניבים. אין להם סקס אפיל. מן העבר השני, אני גם לא רואה אותם מותחים ומרתקים אותי בסרט מסתורין, כי לכשעצמם אין בהם שום דבר מסתורי. הם זומבים, וזהו. כשהם שם, הם פשוט שם, והמסתורין היחיד היא הוא כמה זמן ייקח להם לעכל את המוח של כל אחד ואחת מהגיבורים.

יום אחד, כשאהיה גדולה, אכתוב מאמר ארוך ומלומד ואקרא לו "American Zombie". זה בעיקר מכיוון שנראה לי שיותר מכל האומות בנות זמננו האומה האמריקאית אוהבת זומבים, אוהבת לחשוב עליהם ולפחד מהם. האירופאים- וזו השערה, לא אבחנה מדעית- לא ממש מתעסקים במהות הזומבית, ואין להם הרבה מה להגיד עליה. מכשפות, שדים, רוחות, כן- אבל לא זומבים. האבולוציה המושגית מוודו/דיבוק לזומבי רוקן לחלוטין את הזומבי בן המאה ה-20 מכל היבט על טבעי. התוצאה המוגמרת היא האימה הכי חומרית שאפשר לחשוב עליה.  בהיותם כאלה הם אולי הדימוי המתאים ביותר לאומה של קפיטליסטים ברבריים, ועוד יותר לאומה שערש הולדתה בליברטריאניזם, בימים בהם כל ממזר היה מלך בנחלתו שזה-עתה נכבשה, והשאט-גאן הזה טעון ודרוך, תודה רבה, לפני שבאו כל מיני סמולנים וגנבו להם את המושג "ליברליזם".

כי זומבים, וזה אולי הדבר היפה ביותר בהם, הם אויב שמותר להרוג. לא רק מותר, חובה להרוג, חובה קדושה והומאנית. במובן הזה אני בהחלט יכולה לראות אותם, השבח לאלוהי הפוסט-מודרנה, כמענה שיצרנו לעצמנו להתמודדות עם מציאות שבה כל אויב הוא בעצם "אדם עם נרטיב אחר", שבה אין רעים וטובים, אין צודקים וטועים, אין אנחנו והם. זומבי בא, ובאנחת גרררררראואררר כבדה אחת פותר את כל הדילמות המוסריות, כאומר: "אני נראה אנושי אבל אינני אנושי, לעולם לא אהיה אנושי, ואם תיקח את הזמן עם המחסנית הזאת גם אתה לא תהיה". זומבי הוא אויב מוחלט, מובהק, שלא ניתן להכניס תחת כנפי הציבילזציה או לצרף למשפחת האומות הנאורות. הוא משהו רע שאנחנו רוצים להשמיד, ואלוהים הטוב יודע שבעידן שלנו יש חוסר מדאיג במשהואים שכאלה.

[ברמה האישית יש כאן אולי עוד מימד. אני מחשיבה עצמי רומנטיקנית חסרת תקנה, אבל המציאות איכשהו כושלת תמיד מלענות על הסטנדרטים היפים שלי. בן זוגי לעומתי אינו כה עדין, וכאמור מצפה בכל רגע נתון לשריקת הפתיחה של מתקפת הזומבים הגדולה. אני מניחה שהחיים במצב תמידי של flee or fight יכולים להיות מתישים נורא, אבל בכל זאת למדתי ממנו דבר או שניים. יש יותר מדי מצבים בחיים בהם השמדת היריב אינה רק בגדר אופציה, אלא בגדר חובה מוסרית של ממש. ואל תדביקו לי כאן עכשיו איזה הקשר מאולץ על ערבים וכיבוש, כי לא לכך כוונתי. אני מדברת על הבוס שמעכב לך משכורת ומשקר מדי חודש, על השוטר שמאיים עליך בנפנופי תג כי לא באת לו טוב. הדברים האלה, אפשר להחליק אותם, אפשר להבין אותם, וכך גם לימדו אותנו שנכון וראוי לנהוג.

או שאפשר להגיד שכרגע, בשבילי, אלה לא בני אדם אלא איום ממשי על החירות שלי (ויהיה זה חופש התנועה, חופש הביטוי או החופש להחזיק ברכוש). ככאלה, אין מקום לרחם עליהם. אין מקום לאמפתיה הטבעית שכל אדם יפעיל על מנת להצדיק בדיסוננס את העובדה שהוא התקפל. כי עוד כמה אמפתיות כאלה, ולא יישאר כאן בן אדם בכלל.]

מחוץ לכל זה, זומבים זו דרך מעניינת במיוחד לצייר אפוקליפסה. מה גורם לי לחשוב שדווקא אני אשרוד כדי לראות זאת בעיני, אין לי מושג. אבל על כך, בפרקים הבאים שיבואו אולי.

ומשה מפרגן לקוראים המתמידים: Last Stand II

תגיות:   אימה · אפוקליפסה · זומבי · ליברטריאניזם · ערפדים · קולנוע4 תגובות

אוקיי, אז הדבר הזה שקוראים לו טוויטר הפך זה לא מכבר למלקקה ציבורית. זה לא חדש, ובסך הכל זה גם לא ממש אכפת לי, מלבד פלאשבקים אקראיים לימי פומפיי האחרונים בקפה דה מארקר (מאמיייי איזה מהמם אתה כותב. יש לך נפש של סופר. כיכבתי. בלוג יפה מוזמן לשלי. תחת יפה מוזמנת לשלי. וגו'). הטוויט הוא מה שאת עושה ממנו, וכך אפילו הרגל חברתי חיובי ביסודו כמו #FollowFriday, דרכם של מצווצים לפרגן לעמיתיהם המומלצים בכל יום שישי, הפך למסחרה מחרידה של "הטווט לי ואטווט לך".  גם אנשים מכובדים בימים כתיקונם חושבים שזה נורמלי לצייץ, ברצפים של חמישה, טוויטים עמוסים ב-80 שמות שונים של חבריהם, מכריהם, וסבתא שלהם שלא צייצה מאז מאי 1948, בתקווה שלפחות חלק מהמצוטטים יחזירו להם אהבה, ויתייגו גם אותם. כך נוצר לו מן מעגל קסום שלעולם לא נגמר, של אותם 300 אנשים שעוקבים אחרי הזנב של עצמם, רק בהרבה פחות חן מכשהכלב שלי עושה זאת.

אני לכשעצמי נגמלי מההרגל המגונה הזה. מי שרוצה לדעת את מי אני אוהבת לקרוא מוזמן לעקוב אחרי הפיד שלי, ולראות עם מי אני מדברת, או את מי אני מרטווטת. אינדיקציה די טובה לטעמי.  אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן אבחר חמישה (5) מטוויטים שאני אוהבת, ובניגוד גמור להרגל ההמוני, גם אסביר למה.

@konigstiger אני לא אגיד את הכינוי הבלוגרי שלו, כי התרשמתי שהוא די נבהל כשזיהיתי אותו, ובהתרגשותי כי רבה אף עשיתי לו מעין אאוטינג. אז לא חשוב. כבלוגר הוא קצת טרחני לפעמים, ג'ק/ג'ו שכותב פוסטים ארוכים ומלאי תהיית "הנוער של היום לאן?" שהולמת יותר את הגבר שיהיה בעוד 30-40 שנה. אלא שבטוויטר כל זה מתקזז עם הכיף הגדול של החיים כאושיה אינטליגנטית בפריפריה, השמדת זומבים על בסיס יומיומי (בקרוב הפוסט!), רפרנסים גרמניים ופטאליזם אופטימי במיוחד.

@klingisok מאגר בלתי נדלה של דאחקות ורכילויות ממערכת אתר נענע10 ("ריח מנטה" לשעתיד), שיער פנים מיותר ומוזיקה משובחת. שמעתי שהוא סמולן אבל זה מעולם לא התבטא בטוויטים הקרועים שלו, אז אני מתעלמת בתוקף מההשמצה הפרועה הזו. קלינגי קנה את ליבי לנצח עם השורה הבאה, שלמען ההגינות אציין שנכתבה בתגובה לסטטוס פייסבוק דווקא: "בשנה הבאה יהיו פיסטינג וריקודים בירושלים". שירה, ומי שמזהה את הרפרנס מקבל ממני ארוחת ערב.

@cusamano פחד ותיעוב בתל אביב. הטוויטים שלו כל כך מצחיקים/שנונים/מרושעים/מיזוגניים שאני מוכנה לסלוח לו על העובדה שבשבוע שעבר הוא שיכנע אותי ללכת לראות את "2012". כן, הוא *כל כך* טוב. וחוץ מזה יש לו אחלה פודקאסט שמזכיר לי כמה אני לא מבינה כלום במוזיקה.

@wecms בגלל פייק רני רהב. בתפקיד עצמו הוא הרבה פחות מצחיק, אבל פעם בכמה זמן באה לו קטילה רצחנית ויבשה כצנון דאשתקד מבית מדרשו של רהב זצוק"ל, ועושה לי חיוך לשנתיים הבאות. בשאר הזמן הוא מקשקש על ניהול מערכות מידע או משהו.

@shooky מדובר בגבר עם פאסון (לפחות עד ש@yonitmo נכנסת לחדר) שיודע על מה הוא מדבר בענייני רשתות חברתיות, תקשורת, עיתונות ושאר דברי תרגימא. חיפשתם תבונה, הגינות ודעה שקולה? קיבלתם, שאלתם שאלה מפגרת על פרסום ברשת? קיבלתם תשובה שהיתה ראויה לפרסום בגלובס, והכל ב-140 תווים. ובתור קצפת מלמעלה, הוא גם חתולן מושבע.

בשבוע הבא, אולי קצת על הבנות. או שלא, הטוויטר הזה מסתמן כחתיכת פלטפורמה גברית, לבנה ושוביניסטית.

תגיות:   אינטרנט · המלצות · טוויטר · מדיה חברתית · מלחמת המיניםניתן להגיב.

[הפוסט הזה התקרר כמעט שבועיים לפני שהחלטתי לפרסם אותו. במונחי אינטרנט זה פחות או יותר נצח, ובקשת סליחתי הכנה על כך.]

להיות ביקורתית למדתי בגן, כשאמא אמרה לי שהילדות שמושכות לי בשיער ונושכות אותי מקנאות בגלל שאני כל כך יפה. לא האמנתי לה. הילדות שהציקו לי היו לרוב בובות בלונדיניות תכולות מבט, ואני הייתי עיזת הרים קטנה עם ראש מלא בתלתלים ודמיונות. הסתכלתי עליהן, וידעתי טוב מאד מי יפה כאן ומי לא.

הפעם הבאה בה למדתי להיות ביקורתית היתה בגיל התיכון. בניגוד לרוב הסמינרים החרדיים, אצלנו בסמינר עשו עניין גדול מזה שבנות לומדות בקיאות ועיון, ומתפלפלות, וקובעות חברותות למסילת ישרים וזה. ואז מצאו ברשותי ספר שכתב רב אחר, אחד ברסלבר שמאמין בנשמה. את הספר החרימו, ואמרו לי שהחופש הוא החופש ללמוד, לא להסיק מסקנות. בכל זאת הסקתי כמה.

להיות ביקורתית למדתי גם בקורס "קריאה מודרכת וכתיבה מדעית" באוניברסיטה. שם הסבירו לי שצריך לבנות קו טיעון, לתמוך אותו בממצאים, לכתוב בבהירות ולהניח מראי מקום. לא משנה איזה פרופסור חיבר את המאמר, כך נאווה הדוקטורנטית, משנה האם הוא קוהרנטי ובנוי לתלפיות. מה ששכחו לציין בפניי הוא שבבוא העת, כשאשב לכתוב עבודה סמינריונית, אין טעם לקרוא את הביבליוגרפיה בפועל ממש. במקום זאת יש להכביר שימוש בז'רגון פוסטמודרני בלתי קריא,להכין כמה פסקאות מפתח ססגוניות, ואחר לרפרף על מאות עמודים של מאמרים בחיפוש פינצטתי אחר העובדות, או ה"עובדות", שתומכות בטיעוניי.

כל זאת ועוד מגיע על מנת להקדים משפט פשוט מאד.

ביקורתיות זה כל כך אובר-רייטד.

אבל מה תעשה ואתה היפסטר רשת, אדם שקרא דבר או שניים וכתב דבר או שניים (או כמה אלפים טובים של פוסטים) ואולי אף מומחה מדיה חברתית מוצהר או בארון. או גרוע מכך, אתה עיתונאי. איזה מגניב. עיתונאי רשת, עוד יותר מגניב, כי אתה כנראה יודע להשתמש בויקיפדיה. יש לך קוראים, שונאים ואוהבים. יש לך כמה מאות עוקבים בטוויטר (בחמישה חשבונות שונים), שמחכים למוצא מקלדתך השנון כי הם יודעים שאתה תמיד תאמר את האמת המכוערת. בתנאים כאלה, אתה חייב להיות ביקורתי. מאד, כל הזמן. שלא יעשו ממך צחוק, ההם.

ורוב הזמן זה באמת מצחיק, ומעניין ומשמח את כולם כי הם מרגישים שעליהם לא עבדו, ושלוחמי הצדק וכלבי השמירה עושים מלאכתם נאמנה, ובכלל, אנחנו הרבה יותר טובים מכל הפרסומצ'יקים החצופים שמסתובבים לנו בין הטוויטים ומציעים לנו חינמים ובכלל לא מבינים מה זה מדיה חברתית. פחחחח.

אבל אז מתחיל לקרות לך משהו.  מייל חד פעמי בתפוצה ממוקדת הופך אצלך לספאם!!!11. הדרכת התושבים ביו"ש אחרי מעצרו של המחבל היהודי הופכת לספין!!!!!!11. וככה קמפיין די משעשע, או על כל פנים בלתי מזיק באמת* לתוכנית מערכונים הופך לפגיעה בפרטיות ובשם הטוב!!!11

ולפני שאתה יודע מה קורה, אמא מביאה לך עוגת יומולדת, ואתה שואל איזו חברה מימנה את העוגה ולמה הציפוי בצבע סגול, ובסוף כותב פוסט זועם על איך סלקום משחדת אימהות, ושיש כאן קונספירצייה איומה שמטרתה להשמין אותך (פחחחחחחח). אבל אז זה כבר לא מצחיק, ולא מעניין. הבלוג שלך הופך לאיטו מהבלוג הזה שאני מרפרשת חמש פעמים ביום לבלוג הזה שאין לי סבלנות לשמוע מי הבא שיעשה לו עוול, ויפרסם לו, וידחף לו, ויציק לו, ואנחנו כלל לא ידענו שהוא כזה.

חבל לי כי הייתי בלוגרית לפני שהייתי מנהלת תוכן במדיה חברתית. חבל לי כי אני אוהבת את הקהילה הזאת בכל ליבי. ובעיקר חבל לי כי המנגנונים האלה, דרכם להקצין את עצמם, למנוע שיתןף פעולה שיכול להיעשות בתום לב ומתוך מחויבות וערך מוסף לשני הצדדים. אז כן, הם מרתיעים את השרלטנים וחושפים את השקרנים (לפעמים)- אבל הם גם מנרמלים פאניקות רשת, מרתיעים גופים מסחריים מבאמת לנסות ולהבין את המדיה החדשה הזאת, ומעודדים את התדמית השנואה כל כך, המעליבה כל כך, של בלוגרים כעלובי נפש, חסרי חיים, ווונאבי עיתונאים שוחרי קונספירציות.

מבחר גילויים נאותים:

1.אני עובדת בחברה המספקת לחברות מסחריות שירות ניהול תוכן, הפקה ונוכחות במדיה החברתיים.

2. בן זוגי שיחיה מועסק בחברת 5min, שמשת"פת עם חורים ברשת, שת"פ מתוקשר ושנוי במחלוקת. לא יודעת איך זה קשור אבל במהלך ההגהה לפוסט הוא ביקש שאומר זאת. אז אמרתי.

3. באופן אישי, מתה על עידוק. אלה כנראה העיניים הכחולות  הגדולות האלה.

*לגופו של קמפיין: אותי זה הצחיק, והם אפילו לא השתמשו בשמי הוזכרתי באופן אפיזודי שלא הייתי מודעת אליו עד פרסום הפוסט, ותודה ל@El_i שעדכן, כך שאין לי סיבה אמיתית לסנגר על הקמפיין. לא עשו אאוטינג לבלוגרים או מצייצים אנונימיים, רחוק מכך. על כל פנים, אם אנשים באמת נפגעו, ולא התלוננו רק לשם המרמור (המהנה לכשעצמו) שבדבר, מדוע לא ביקשו שיסירו את הסרטונים שלהם?

תגיות:   אינטרנט · ביקורת · זונות מדיה · מדיה חברתית · עידו קינן · עיתונאים6 תגובות