קארמה רעה ושאר הפרזות

לפני שבועיים בערך יצא לי לראות פרק אקראי של הסדרה "עונת החתונות*. ב" יצא" אני כמובן מתכוונת ל"ערכתי מרתון עלוב נפש בשישי בערב, קומפלט כולל טישו צמוד וחצי פאקט סיגריות", אבל לא נתקטנן.

בניגוד לרוב הזוגות שצולמו לסדרה בזמן אמיתי בהכנות שלפני החתונה ובמהלכה, והפגינו מנעד מרשים של הפרעות פסיכוטיות, אישיות גבולית, נרקיסיזם קיצוני וסתם טעם ממש ממש רע, הזוג שאת סיפורו אספר נראה במבט ראשון שפוי לחלוטין. וגם במבט שני. שניהם מהשרון, שניהם לומדים בבינתחומי או באיזה מוסד אחר שמתמחה בהנפקת תארים לכוסיות צפונבוניות ודן מנו וונאביז, שניהם חמודים ויפים ובניגוד חריף לקודמיהם- אשכרה מבינים שחתונה לא חייבת להפוך אנשים בני 25 לפושטי רגל עם יותר מדי מכרים בשוק האפור.

יפה.

כנהוג במקומותינו ובמקומות אחרים, כל אחד מבני הזוג תכנן לעצמו מסיבת רווקים. הוא, לפי מיטב המסורת, בוילה שכורה עם חברים, חשפנית קופצת מתוך עוגה, ו(שימו לב להארדקור) ארגז של פיג'לינג. היא, גם לפי מיטב המסורת, בחושה על חוף הים עם נרות, חיבוקים, דימיון מודרך, אמא שלה ו(הרבה יותר הארדקור בעיני) חמותה לעתיד.

ואז הכלה נזכרה שהיא בעצם מגניבה, והחליטה לתת לאירוע טוויסט פולני: להיות החשפנית שתקפוץ מהעוגה. ככל ילדה טובה מבית טוב, היא עשתה את זה קום-איל-פו, וקפצה למועדון (שהייתי בו ) באלנבי לקבל קצת אחת-על-אחת בסטילטו ועמודים, בטרם תענטז בחוטיני מול הטובים שבחבריו של מי שיהיה בעוד יומיים בעלה.

אז היא הגיעה, והתפשטה, ורקדה בפאה בלונדינית והינומה בשני שקל. בסופו של דבר היא נשארה בביקיני, אבל צריך לתת קרדיט, בהתחשב בעובדה שאחיה היה בין החוגגים. החתן היה כל כך שיכור (טוב נו, הוא שתה איזה שלוש כוסות פיג'לינג) שהוא בכלל לא זיהה אותה, שלא לדבר על לנסות מהלכים. רק כשהחברים צעקו לו שוב ושוב "יא דביל, זאת מיכל" הוא נזכר לרוץ אחריה החוצה ולחבק אותה. להגנתו, הוא טען שהיא הורידה מלא משקל לקראת החתונה ונהייתה ממש כוסית. בקריאה נשית-ביקורתית של הטקסט ניתן להבין שהוא בעצם קרא לה דבה.

לכאורה, בחורה מגניבה, יוצאת מלכה, וכל הכבוד לה, שאם הייתי מתחתנת מחר ולבנזוגי היתה מסיבת רווקים, בטח הייתי עושה כמוה רק עם יותר ציצים.  אם כבר מתחתנים, זה די אני לעשות משהו מופרע כזה, וזה מאוד אני לא לתת לחבר שלי להנות יותר ממני בכל רגע נתון, וזה בטח אני לרצות שכולם ידעו איזה שווה וקולית אני.

אבל מתחת ללכאורה הזה יש משהו אחר, ואני בטוחה שזה לא רק אצלי. משהו שמשקר ואומר שאת יכולה להיות הכל בשביל הגבר שלך, שהוא לא צריך שום דבר בעולם חוץ ממך, בטח לא פרטיות. משהו שמכריח אותך להיות בו זמנית אישה שהוא אוהב ומכבד, וגם השרמוטה שהוא רק רוצה לזיין. משהו שדוחף אותך להיות בכל מקום ובכל מחשבה רדופה שעוברת לו בראש כשהוא עושה ביד. אותו משהו שגורם לך לחטט לו בפורנו, ולשאול באמצע הסקס "על מה אתה חושב?"

האמת היא, אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת.

אני בטח לא רוצה לדעת איך הבחורה הזאת תרגיש כשהיא תבין, שלא משנה כמה ביריות היא תלבש וכמה משקל היא תוריד וכמה כל החברים שלו יקנאו בו, תמיד יהיה רגע בו היא פשוט לא תהיה השרמוטה שהוא ירצה לזיין.

*פרק 23. גילוי נאות: הוט3 הם לקוחות של המשרד בו אני עובדת, אם כי לא אני מטפלת בהם. מה שהגיוני, אם לא כך סביר להניח שלא הייתי מכירה את הסדרה, שלא לומר רואה אותה, שלא לומר כותבת עליה פוסטים הזויים ב-3 בלילה.

תגיות:   ביקורת · המרכז הבינתחומי · חשפנית · חתונה · יחסים · מסיבת רווקים · נשים · סקס · עונת החתונות5 תגובות

דיסקליימר: תוכן שיווקי. לא שילמו לי עליו, אבל כן צ'יפרו לי את התחת וכשמגיע כבוד, אז מגיע. כבוד!!1

חלקכם אולי הבחנתם בימים האחרונים בכמה תמונות, טוויטים או סטטוסים חשודים באחד הפידים שלי. חדי ההבחנה ידעו לזהות דומיננטיות של ביטויים כמו "לימוזינה", "שמפניה", "פרה", "מלון דן", "מטאל" ו"הרווק". אז חוץ מהמטאל, שלא קשור בכלל לזה אלא לחוויית הברוטל לג'נד שהגיעה אל ביתנו באדיבות האח והאגדה, היה לי העונג להשתתף השבוע באירוע מסיבת רווקות שארגן ערוץ 10 לכבוד "הרווק".

באין חתונה באופק, עולה בצדק השאלה מה הקשר למסיבת רווקות. והייתי שואלת אותה, באמת, אם לא הייתי עסוקה מדי בלטחון, להשתכר ולעשות צחוקיות על חשבון מיטב פוסטמות ישראל שהחליטו שגיא גיאור זה מה שחסר להן בחיים.

כפי שידוע בחוגים המקצועיים בהם אני מסתובבת, מיחזוּר זה כל הסיפור, ולכן הרשו לי לגולל את אירועי הערב עצמו כפי שהועברו על ידי בטויטר בזמן אמיתי:

18:05 בלובי של מלון דן, מחכה לחבורת הנסיכות של ערוץ 10 להתאסף למסיבת רווקות. בינתיים הספיקו כבר להעמיס עליי שמפניה, 2 פולדרים וערימת מאזטים

18:15 מה שכן, כולם מצלמים אותנו כל הזמן מהרגע שהגעתי: אנשי ערוץ עשר, אנשים של המלון, וכל מיני אנשים אקראיים שלקחו לעצמם למטרה לסנוור אותי למוות

[אנשי המלון היו מקסימים בדרכם השירותית והמעונבת, ונציג של כל מחלקה- מההנהלה ועד משק הבית- טרח לבוא, להגיד לנו שלום ולמסור את מיטב איחוליו, כולל איש האתר-ומדיה-חברתית החלקלק שלהם.]

18:22 @shari לא עשיתי שפם, אני בג'ינס וטישרט (כאחרונת המעפנות באתי ישר מהעבודה), זה אירוע בלוגריות לכבוד "הרווק" (כל שלישי בשעה 21:00! אל תחמיצי!)

18:40 הצילו, מה קורה פה, מושיבים אותנו לארוחת ערב. הסומלייה נראה רוטט מהתרגשות. גם אני קצת רוטטת

[ביקשתי עוד שמפניה, היא לא הגיעה  אז זרמתי על יין אדום. ואז הגיעה גם השמפניה. אז זרמתי גם עליה.]

19:28 אוקיי, שרדנו את המנות הראשונות (סביצ'ה דג ים, סיגר פרגיות בטחינה, רוסטביף וסלט אנדיב), מחכים לעיקריות שיהרגו אותנו.

[לקינוחים לא הספקנו להגיע, כי לפני הפרק גם היינו צריכות ללכת לאיפור ולמניקור, שנהיה יפות לכבוד גיא]

21:20 טוב, אז. אכלנו כמו פרות, אחר כך איפרו אותנו (ירין שחף) ועשו לנו ציפורניים (גיורא שביט) כדי שנהיה פרות יפות. עכשיו בסויטה הנשיאותית.

[המאפרות של ירין שחף היו מקסימות, וקשקשו איתנו בידענות מפתיעה ממש על תחומי העיסוק שלנו ומה אנחנו בעצם עושות כאן. ליריה, ששפיכטלה במרץ את פניי האדמומיות, אפילו ידעה מה זה טוויטר]

21:29 האמת היא שזו הפעם הראשונה שאני רואה הרווק ואני המומה מכמות הטיפשות שהצליחו לקבץ שם. גיא גיאור לא צריך אותן. רק אותי! אותי!!! #haravak

22:09 סוויטה, חבורת בנות, שמפניה, ממתקים, גיא גיאור והרבה שמחה לאיד. איזה פינוק #haravak

22:25 אוקיי, הפרק הסתיים, ומתחילים להתכונן לפרידה הכואבת מהסוויטה המדהימה בדן ולהספיק לחסל את השמפניה והפירות. לשנה הבאה כאן עם גיא #haravak

22:28 יושבים עם אודליה "רווקה בהפרעה" (אנחנו יושבות, היא מכרכרת בהיפר של אלכוהול וסוכר) ומחליטים באיזה סרט כל אחת מהבנות חיה. פחד אלוהים, האמת.

23:22 החזירו אותי עד הבית. בלימוזינה. [ועליי להוסיף גם לבנה, ענקית, ממותגת "הרווק", וראינו את רביב דרוקר בדרך אך הוא התעלם באלגנטיות] תודה ערוץ 10, היה מלכותי לחלוטין.cc @channel10

[הנסיעה בלימוזינה היתה חוייתית באמת, פעם ראשונה בחיים, ואם לא אתחתן עם קובי פרץ יש סיכוי כלשהו שגם האחרונה. לא ברור איך אבל נמנעתי מהמשקאות החשודים וחסרי התווית שמילאו את הבר (!), ובקלאסה לא אופיינית גם בכלל לא צווחתי באושר על עוברים ושבים תמימי דרך. גאה בעצמי]

ולגבי התוכנית: אין לי טלוויזיה בבית ואני לא צורכת ריאליטי משום סוג, ואת העידכונים שאני באמת צריכה לדעת אני מקבלת כמו שעון בטוויטר ובבלוגי טלוויזיה נבחרים. גם כאן, אני אשאיר לטובים ממני לפתח, לנתח ולהשחיז מקלדת על נפתולי הסדרה. ברמה האישית דאגתי לגלות אילו קיתונות של רשעות ולעג אני מסוגלת לשפוך על ראשיהן של נשים צעירות אחרות, בספונטני וללא הכנה או היכרות מוקדמת, רק כי הן בטלוויזיה עושות שמיניות כדי לקבל דייט עם גיא ואני- ובכן, אני מכורבלת בנוחות על ספה ענקית ומשמידה בשלווה גבעה קטנה של שוקולד.

מצד שלישי, זה כיף, ולשם כך התכנסנו כאן. ההמלצה שלי היא לצפות ברווק רק בחברת כמה חברות טובות, בליווי יין מבעבע ומבחר צ'ופרים אנטי-דיאטתיים.

תודה לערוץ 10 החתיכים (שצריך לזרוק עליהם סוכריות), שאירגנו אירוע מוקפד ומפנק עד הפרטים הקטנים, וגם חילקו לי ורד אדום ביציאה ושוקולדים של דסקלידס, ובאופן כללי הגזימו לגמרי.

תודה לנופר, הגר, וליעד ששמחתי להכיר ושכתבו על הערב בהרחבה.

תודה למארחים,* ותודה למסיעים, ותודה לכם שלא הרגתם אותי עדיין.

חום ואהבה.

*אה, כן. תודה להם גם על זה שלא קראו לאבטחה אחרי שאודליה ואני החלטנו שזה רעיון מצוין לקפוץ על מיטת הקינג-סייז ולעשות קרב כריות. מסתבר שמלונות מרשים לעשות את זה רק בסרטים.

תגיות:   גיא גיאור · דייט · הרווק · טלוויזיה · מדיה חברתית · נשים · ערוץ 10 · ריאליטי2 תגובות

לחבר שלי יש קיבעון לזומבים. סרטי זומבים, ספרי זומבים, ומאז ההתגלות האלוהית ששמה אקסבוקס 360 הפציעה בחיינו, גם משחקי זומבים. אם יש משהו שישנע את האורבניסט הקיצוני הזה מחוץ לתל אביב, הרי שזו רק הפריצה המעודכנת לקונסולה, שהציעו לנו במחיר מוזל בחו"ל בואכה אשקלון או משהו, וכל זה רק כדי שיוכל סוף סוף לשחק left4dead 2. את הראשון הוא גמר בלילה בו קיבל אותו. מהו left4dead? ובכן, משחק בו 4 דמויות שונות משמידות מאסות על-אנושיות, או אל-אנושיות, של זומבים וזומביות כעורי סבר. יש כל מיני איזורים משתנים, וכלי נשק וכאלה, ומוזיקה מותחת אבל הכל הוא בעצם תפאורה לדבר אחד: השמדה המונית וחסרת אבחנה של אחינו הלא-מתים.

אבל הלוואי שזה היה מתחיל ונגמר בלילות לבנים על הקונסולה. השאלה "מה נעשה אם יבואו הזומבים?" היא נושא דיון לגיטימי לחלוטין בביתנו. בהכירנו אנשים חדשים אנו אומדים את אישיותם לפי ההשערה- כמה זמן ישרדו בבוא המגיפה. במסיבת ההלואין האחרונה שהיינו בה (מחופשים לנמרים, לא לזומבים), שיכורים משיעמום, הזינו במשותף את הקהל הקדוש, שהתבצר על גג בפלורנטין לצלילי מוזיקת האוס מחרידה, מתמודד עם מתקפה לא מתוכננת של אל מתים- מי יהרוג לפני שייהרג, מי יקפוץ אל מותו, מי יציל אחרים ומי יינשך ראשון.

באופן אישי, זומבים לא מעניינים אותי במיוחד. מפחידים- כן, יש סיבות לכך שהדלת הזאת נעולה תמיד, זומבים ומשטרת ישראל- אבל אתם יודעים, בסופו של דבר די חסרי חיים. הם מרתקים אותי מסיבות אנתרופולוגיות גרידא, רוצה לומר, מתוך הנסיון להבין למה היינו צריכים להמציא אותם? למה אנחנו ממשיכים להתעסק איתם?

לכאורה, אפשר לשאול את השאלות האלה לגבי כל האימות שהתרבויות האנושיות המציאו וטיפחו לעצמן במהלך אלפי שנות תרבות. אבל זומבים לעולם לא יהיו סקסיים כמו ערפדים למשל. אני לא יכולה לראות זומבים מככבים בסרטי התבגרות רגישים ותקינים פוליטית, שבהם בני נוער אסתטיים להגעיל מתייסרים באהבה אסורה וכאבי ביצים/ניבים. אין להם סקס אפיל. מן העבר השני, אני גם לא רואה אותם מותחים ומרתקים אותי בסרט מסתורין, כי לכשעצמם אין בהם שום דבר מסתורי. הם זומבים, וזהו. כשהם שם, הם פשוט שם, והמסתורין היחיד היא הוא כמה זמן ייקח להם לעכל את המוח של כל אחד ואחת מהגיבורים.

יום אחד, כשאהיה גדולה, אכתוב מאמר ארוך ומלומד ואקרא לו "American Zombie". זה בעיקר מכיוון שנראה לי שיותר מכל האומות בנות זמננו האומה האמריקאית אוהבת זומבים, אוהבת לחשוב עליהם ולפחד מהם. האירופאים- וזו השערה, לא אבחנה מדעית- לא ממש מתעסקים במהות הזומבית, ואין להם הרבה מה להגיד עליה. מכשפות, שדים, רוחות, כן- אבל לא זומבים. האבולוציה המושגית מוודו/דיבוק לזומבי רוקן לחלוטין את הזומבי בן המאה ה-20 מכל היבט על טבעי. התוצאה המוגמרת היא האימה הכי חומרית שאפשר לחשוב עליה.  בהיותם כאלה הם אולי הדימוי המתאים ביותר לאומה של קפיטליסטים ברבריים, ועוד יותר לאומה שערש הולדתה בליברטריאניזם, בימים בהם כל ממזר היה מלך בנחלתו שזה-עתה נכבשה, והשאט-גאן הזה טעון ודרוך, תודה רבה, לפני שבאו כל מיני סמולנים וגנבו להם את המושג "ליברליזם".

כי זומבים, וזה אולי הדבר היפה ביותר בהם, הם אויב שמותר להרוג. לא רק מותר, חובה להרוג, חובה קדושה והומאנית. במובן הזה אני בהחלט יכולה לראות אותם, השבח לאלוהי הפוסט-מודרנה, כמענה שיצרנו לעצמנו להתמודדות עם מציאות שבה כל אויב הוא בעצם "אדם עם נרטיב אחר", שבה אין רעים וטובים, אין צודקים וטועים, אין אנחנו והם. זומבי בא, ובאנחת גרררררראואררר כבדה אחת פותר את כל הדילמות המוסריות, כאומר: "אני נראה אנושי אבל אינני אנושי, לעולם לא אהיה אנושי, ואם תיקח את הזמן עם המחסנית הזאת גם אתה לא תהיה". זומבי הוא אויב מוחלט, מובהק, שלא ניתן להכניס תחת כנפי הציבילזציה או לצרף למשפחת האומות הנאורות. הוא משהו רע שאנחנו רוצים להשמיד, ואלוהים הטוב יודע שבעידן שלנו יש חוסר מדאיג במשהואים שכאלה.

[ברמה האישית יש כאן אולי עוד מימד. אני מחשיבה עצמי רומנטיקנית חסרת תקנה, אבל המציאות איכשהו כושלת תמיד מלענות על הסטנדרטים היפים שלי. בן זוגי לעומתי אינו כה עדין, וכאמור מצפה בכל רגע נתון לשריקת הפתיחה של מתקפת הזומבים הגדולה. אני מניחה שהחיים במצב תמידי של flee or fight יכולים להיות מתישים נורא, אבל בכל זאת למדתי ממנו דבר או שניים. יש יותר מדי מצבים בחיים בהם השמדת היריב אינה רק בגדר אופציה, אלא בגדר חובה מוסרית של ממש. ואל תדביקו לי כאן עכשיו איזה הקשר מאולץ על ערבים וכיבוש, כי לא לכך כוונתי. אני מדברת על הבוס שמעכב לך משכורת ומשקר מדי חודש, על השוטר שמאיים עליך בנפנופי תג כי לא באת לו טוב. הדברים האלה, אפשר להחליק אותם, אפשר להבין אותם, וכך גם לימדו אותנו שנכון וראוי לנהוג.

או שאפשר להגיד שכרגע, בשבילי, אלה לא בני אדם אלא איום ממשי על החירות שלי (ויהיה זה חופש התנועה, חופש הביטוי או החופש להחזיק ברכוש). ככאלה, אין מקום לרחם עליהם. אין מקום לאמפתיה הטבעית שכל אדם יפעיל על מנת להצדיק בדיסוננס את העובדה שהוא התקפל. כי עוד כמה אמפתיות כאלה, ולא יישאר כאן בן אדם בכלל.]

מחוץ לכל זה, זומבים זו דרך מעניינת במיוחד לצייר אפוקליפסה. מה גורם לי לחשוב שדווקא אני אשרוד כדי לראות זאת בעיני, אין לי מושג. אבל על כך, בפרקים הבאים שיבואו אולי.

ומשה מפרגן לקוראים המתמידים: Last Stand II

תגיות:   אימה · אפוקליפסה · זומבי · ליברטריאניזם · ערפדים · קולנוע3 תגובות

אוקיי, אז הדבר הזה שקוראים לו טוויטר הפך זה לא מכבר למלקקה ציבורית. זה לא חדש, ובסך הכל זה גם לא ממש אכפת לי, מלבד פלאשבקים אקראיים לימי פומפיי האחרונים בקפה דה מארקר (מאמיייי איזה מהמם אתה כותב. יש לך נפש של סופר. כיכבתי. בלוג יפה מוזמן לשלי. תחת יפה מוזמנת לשלי. וגו'). הטוויט הוא מה שאת עושה ממנו, וכך אפילו הרגל חברתי חיובי ביסודו כמו #FollowFriday, דרכם של מצווצים לפרגן לעמיתיהם המומלצים בכל יום שישי, הפך למסחרה מחרידה של "הטווט לי ואטווט לך".  גם אנשים מכובדים בימים כתיקונם חושבים שזה נורמלי לצייץ, ברצפים של חמישה, טוויטים עמוסים ב-80 שמות שונים של חבריהם, מכריהם, וסבתא שלהם שלא צייצה מאז מאי 1948, בתקווה שלפחות חלק מהמצוטטים יחזירו להם אהבה, ויתייגו גם אותם. כך נוצר לו מן מעגל קסום שלעולם לא נגמר, של אותם 300 אנשים שעוקבים אחרי הזנב של עצמם, רק בהרבה פחות חן מכשהכלב שלי עושה זאת.

אני לכשעצמי נגמלי מההרגל המגונה הזה. מי שרוצה לדעת את מי אני אוהבת לקרוא מוזמן לעקוב אחרי הפיד שלי, ולראות עם מי אני מדברת, או את מי אני מרטווטת. אינדיקציה די טובה לטעמי.  אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן אבחר חמישה (5) מטוויטים שאני אוהבת, ובניגוד גמור להרגל ההמוני, גם אסביר למה.

@konigstiger אני לא אגיד את הכינוי הבלוגרי שלו, כי התרשמתי שהוא די נבהל כשזיהיתי אותו, ובהתרגשותי כי רבה אף עשיתי לו מעין אאוטינג. אז לא חשוב. כבלוגר הוא קצת טרחני לפעמים, ג'ק/ג'ו שכותב פוסטים ארוכים ומלאי תהיית "הנוער של היום לאן?" שהולמת יותר את הגבר שיהיה בעוד 30-40 שנה. אלא שבטוויטר כל זה מתקזז עם הכיף הגדול של החיים כאושיה אינטליגנטית בפריפריה, השמדת זומבים על בסיס יומיומי (בקרוב הפוסט!), רפרנסים גרמניים ופטאליזם אופטימי במיוחד.

@klingisok מאגר בלתי נדלה של דאחקות ורכילויות ממערכת אתר נענע10 ("ריח מנטה" לשעתיד), שיער פנים מיותר ומוזיקה משובחת. שמעתי שהוא סמולן אבל זה מעולם לא התבטא בטוויטים הקרועים שלו, אז אני מתעלמת בתוקף מההשמצה הפרועה הזו. קלינגי קנה את ליבי לנצח עם השורה הבאה, שלמען ההגינות אציין שנכתבה בתגובה לסטטוס פייסבוק דווקא: "בשנה הבאה יהיו פיסטינג וריקודים בירושלים". שירה, ומי שמזהה את הרפרנס מקבל ממני ארוחת ערב.

@cusamano פחד ותיעוב בתל אביב. הטוויטים שלו כל כך מצחיקים/שנונים/מרושעים/מיזוגניים שאני מוכנה לסלוח לו על העובדה שבשבוע שעבר הוא שיכנע אותי ללכת לראות את "2012". כן, הוא *כל כך* טוב. וחוץ מזה יש לו אחלה פודקאסט שמזכיר לי כמה אני לא מבינה כלום במוזיקה.

@wecms בגלל פייק רני רהב. בתפקיד עצמו הוא הרבה פחות מצחיק, אבל פעם בכמה זמן באה לו קטילה רצחנית ויבשה כצנון דאשתקד מבית מדרשו של רהב זצוק"ל, ועושה לי חיוך לשנתיים הבאות. בשאר הזמן הוא מקשקש על ניהול מערכות מידע או משהו.

@shooky מדובר בגבר עם פאסון (לפחות עד ש@yonitmo נכנסת לחדר) שיודע על מה הוא מדבר בענייני רשתות חברתיות, תקשורת, עיתונות ושאר דברי תרגימא. חיפשתם תבונה, הגינות ודעה שקולה? קיבלתם, שאלתם שאלה מפגרת על פרסום ברשת? קיבלתם תשובה שהיתה ראויה לפרסום בגלובס, והכל ב-140 תווים. ובתור קצפת מלמעלה, הוא גם חתולן מושבע.

בשבוע הבא, אולי קצת על הבנות. או שלא, הטוויטר הזה מסתמן כחתיכת פלטפורמה גברית, לבנה ושוביניסטית.

תגיות:   אינטרנט · המלצות · טוויטר · מדיה חברתית · מלחמת המיניםניתן להגיב.

[הפוסט הזה התקרר כמעט שבועיים לפני שהחלטתי לפרסם אותו. במונחי אינטרנט זה פחות או יותר נצח, ובקשת סליחתי הכנה על כך.]

להיות ביקורתית למדתי בגן, כשאמא אמרה לי שהילדות שמושכות לי בשיער ונושכות אותי מקנאות בגלל שאני כל כך יפה. לא האמנתי לה. הילדות שהציקו לי היו לרוב בובות בלונדיניות תכולות מבט, ואני הייתי עיזת הרים קטנה עם ראש מלא בתלתלים ודמיונות. הסתכלתי עליהן, וידעתי טוב מאד מי יפה כאן ומי לא.

הפעם הבאה בה למדתי להיות ביקורתית היתה בגיל התיכון. בניגוד לרוב הסמינרים החרדיים, אצלנו בסמינר עשו עניין גדול מזה שבנות לומדות בקיאות ועיון, ומתפלפלות, וקובעות חברותות למסילת ישרים וזה. ואז מצאו ברשותי ספר שכתב רב אחר, אחד ברסלבר שמאמין בנשמה. את הספר החרימו, ואמרו לי שהחופש הוא החופש ללמוד, לא להסיק מסקנות. בכל זאת הסקתי כמה.

להיות ביקורתית למדתי גם בקורס "קריאה מודרכת וכתיבה מדעית" באוניברסיטה. שם הסבירו לי שצריך לבנות קו טיעון, לתמוך אותו בממצאים, לכתוב בבהירות ולהניח מראי מקום. לא משנה איזה פרופסור חיבר את המאמר, כך נאווה הדוקטורנטית, משנה האם הוא קוהרנטי ובנוי לתלפיות. מה ששכחו לציין בפניי הוא שבבוא העת, כשאשב לכתוב עבודה סמינריונית, אין טעם לקרוא את הביבליוגרפיה בפועל ממש. במקום זאת יש להכביר שימוש בז'רגון פוסטמודרני בלתי קריא,להכין כמה פסקאות מפתח ססגוניות, ואחר לרפרף על מאות עמודים של מאמרים בחיפוש פינצטתי אחר העובדות, או ה"עובדות", שתומכות בטיעוניי.

כל זאת ועוד מגיע על מנת להקדים משפט פשוט מאד.

ביקורתיות זה כל כך אובר-רייטד.

אבל מה תעשה ואתה היפסטר רשת, אדם שקרא דבר או שניים וכתב דבר או שניים (או כמה אלפים טובים של פוסטים) ואולי אף מומחה מדיה חברתית מוצהר או בארון. או גרוע מכך, אתה עיתונאי. איזה מגניב. עיתונאי רשת, עוד יותר מגניב, כי אתה כנראה יודע להשתמש בויקיפדיה. יש לך קוראים, שונאים ואוהבים. יש לך כמה מאות עוקבים בטוויטר (בחמישה חשבונות שונים), שמחכים למוצא מקלדתך השנון כי הם יודעים שאתה תמיד תאמר את האמת המכוערת. בתנאים כאלה, אתה חייב להיות ביקורתי. מאד, כל הזמן. שלא יעשו ממך צחוק, ההם.

ורוב הזמן זה באמת מצחיק, ומעניין ומשמח את כולם כי הם מרגישים שעליהם לא עבדו, ושלוחמי הצדק וכלבי השמירה עושים מלאכתם נאמנה, ובכלל, אנחנו הרבה יותר טובים מכל הפרסומצ'יקים החצופים שמסתובבים לנו בין הטוויטים ומציעים לנו חינמים ובכלל לא מבינים מה זה מדיה חברתית. פחחחח.

אבל אז מתחיל לקרות לך משהו.  מייל חד פעמי בתפוצה ממוקדת הופך אצלך לספאם!!!11. הדרכת התושבים ביו"ש אחרי מעצרו של המחבל היהודי הופכת לספין!!!!!!11. וככה קמפיין די משעשע, או על כל פנים בלתי מזיק באמת* לתוכנית מערכונים הופך לפגיעה בפרטיות ובשם הטוב!!!11

ולפני שאתה יודע מה קורה, אמא מביאה לך עוגת יומולדת, ואתה שואל איזו חברה מימנה את העוגה ולמה הציפוי בצבע סגול, ובסוף כותב פוסט זועם על איך סלקום משחדת אימהות, ושיש כאן קונספירצייה איומה שמטרתה להשמין אותך (פחחחחחחח). אבל אז זה כבר לא מצחיק, ולא מעניין. הבלוג שלך הופך לאיטו מהבלוג הזה שאני מרפרשת חמש פעמים ביום לבלוג הזה שאין לי סבלנות לשמוע מי הבא שיעשה לו עוול, ויפרסם לו, וידחף לו, ויציק לו, ואנחנו כלל לא ידענו שהוא כזה.

חבל לי כי הייתי בלוגרית לפני שהייתי מנהלת תוכן במדיה חברתית. חבל לי כי אני אוהבת את הקהילה הזאת בכל ליבי. ובעיקר חבל לי כי המנגנונים האלה, דרכם להקצין את עצמם, למנוע שיתןף פעולה שיכול להיעשות בתום לב ומתוך מחויבות וערך מוסף לשני הצדדים. אז כן, הם מרתיעים את השרלטנים וחושפים את השקרנים (לפעמים)- אבל הם גם מנרמלים פאניקות רשת, מרתיעים גופים מסחריים מבאמת לנסות ולהבין את המדיה החדשה הזאת, ומעודדים את התדמית השנואה כל כך, המעליבה כל כך, של בלוגרים כעלובי נפש, חסרי חיים, ווונאבי עיתונאים שוחרי קונספירציות.

מבחר גילויים נאותים:

1.אני עובדת בחברה המספקת לחברות מסחריות שירות ניהול תוכן, הפקה ונוכחות במדיה החברתיים.

2. בן זוגי שיחיה מועסק בחברת 5min, שמשת"פת עם חורים ברשת, שת"פ מתוקשר ושנוי במחלוקת. לא יודעת איך זה קשור אבל במהלך ההגהה לפוסט הוא ביקש שאומר זאת. אז אמרתי.

3. באופן אישי, מתה על עידוק. אלה כנראה העיניים הכחולות  הגדולות האלה.

*לגופו של קמפיין: אותי זה הצחיק, והם אפילו לא השתמשו בשמי הוזכרתי באופן אפיזודי שלא הייתי מודעת אליו עד פרסום הפוסט, ותודה ל@El_i שעדכן, כך שאין לי סיבה אמיתית לסנגר על הקמפיין. לא עשו אאוטינג לבלוגרים או מצייצים אנונימיים, רחוק מכך. על כל פנים, אם אנשים באמת נפגעו, ולא התלוננו רק לשם המרמור (המהנה לכשעצמו) שבדבר, מדוע לא ביקשו שיסירו את הסרטונים שלהם?

תגיות:   אינטרנט · ביקורת · זונות מדיה · מדיה חברתית · עידו קינן · עיתונאים6 תגובות

חוץ, צהריים, שמש אוקטובר אכזרית קופחת ממעל.

שלושה בני תשחורת* מתחרדנים על המדרכה מחוץ לתחנת דלק. בחורה בבגדי מזכירה סקסית ופאן עצבני (זאת אני!) ממהרת אל היילו הסמוך לרכוש מנטוס מנטה, בטרם תיכנס לריאיון עבודה וניחוח סיגריות עולה מפיה.

הם צוחקים. אני לא יודעת על מה. אחד מהם קם ומתחיל לסלסל לעומתי:

"לפעמים, חלומות מתגשמייים! לפעמים, כשהלב עוד תמייים!"

"ולפעמים לא."

למרבה המבוכה, לא אני אמרתי את זה, אלא החבר הסמוך שניסה למזער נזקים והקדים אותי בשבריר שניה.

ואני מזהה בדיחה גזענית גרועה כשאני פוגשת אחת: מעתה אל תאמרו שלישיית שוקולד מנטה מסטיק. פשוט אמרו שלישיית שוקולד.

________

שעתיים מאוחר יותר (אם כי שמש אוקטובר עדיין קופחת ממעל).

גבר בגיל העמידה מנסה לפתות אותי לזרוק את הסיגריה ולהתרענן במקום זה במלבי צונן מהדוכן המתפרק שלו.

אני מסרבת בחינניות תוך הצבעה על אגן הירכיים הימתיכוני שלי, אז הוא מבקש לפחות לפנק אותי בכוס מיץ.

הבעיה עם כוס מיץ, בדומה לקוקטייל או כוס ויסקי, שהיא מקנה לנדיב הידוע פרק זמן מוגדר מאוד של שיחה, ולכל הפחות עד שתסתיים הכוס.

נו מילא. אז הוא שואל מאיפה אני בעיר, ומה-בחורה-יפה-כמוני-עושה-במקום-כזה. זה העונש המגיע לי על זה שהשארתי כפתור (או שניים, או שלושה) פתוחים. הסברתי לו שאני כאן לריאיון לעבודה, ושאם אתקבל אנחנו ניפגש מדי יום. אור ניצת בעיניו מוכות הקטרקט.

לאיזה עבודה?

באינטרנט.

נו, בסדר, עדיף לעבוד במשהו לפחות. נו, אינטרנט, לא נורא, אולי תמצאי משהו אחר.

[האיש הפגין התמצאות מפליאה ממש במצב השוק במקצועי. זה חוכמת ההמון זה.]

אז רגע, אל תגידי לי שאת תפוסה.

אבל אני באמת תפוסה.

מה, תפוסה ממש? מה, הוא נכנס אליך הביתה? לא, כי את יודעת, יש כאלה שלא נכנסים.

אנחנו גרים יחד.

טוב, אבל לפעמים כדאי לנסות משהו אחר. את יודעת, יש בנות שלא יודעות איך להיפרד, לפעמים אין ברירה, צריך לנסות משהו אחר. לפחות הוא מפנק?

מפנק, מפנק. באמא שלי.

אל תישבעי באמא שלך. טוב אם מפנק אז מפנק, אבל אני חשבתי אולי תרצי לנסות משהו חדש, את יודעת…

_______________

ויש עוד רבים כל כך, וטובים כל כך, מוכרים בשוק ומתדלקים וסמנכ"לי שיווק וחברים לספסל הלימודים וגברים זרים בבארים שניסו לשיר לי משהו, ולא היה לי זין להקשיב.

___________________________

לפני כמה ימים ידיד ותיק שאל אותי אם כל גבר שמתחיל איתי הוא אוטומטית מפגר ולא ראוי. הכחשתי בתוקף. הוא לא הראשון ולא האחרון שמאבחן אצלי הפרעה בבלוטת ה"חחחחח, אני מעניינת אותך, משהו בטח דפוק אצלך". ולפני כמה שנים זו כנראה גם היתה אבחנה מדויקת שבאה מתוך מבוכה אמיתית מן האפשרות, המופרכת אז כל כך, שמישהו באמת ובתמים מתעניין בתשומת ליבי.

יותר מדי גברים שפגשתי, ולא רק כאלה שחפצו במחמדיי הגופניים ו/או האינטלקטואליים, ראו בזלזול הזה סנוביות, שלא לומר רשעות מכוונת. "יאללה יאללה יא כוניפה, מי רוצה אותך בכלל?" היתה התגובה השגורה על פיהם, סוג של שועלים מחוץ לכרם, רק עם פה מטונף יותר. ואני לא הבנתי למה הם כועסים, למה הם שונאים אותי כל כך, למה הם כאלה בהמות.

אלא שמים רבים עברו מאז בירקון (שלוש שנים, שישה חודשים, 17 יום והספירה נמשכת), וככל שאני מבלה יותר זמן בלחיות עם בנזוג שאוהב ומעריך כל כך הרבה ממני, שמתחרפן ומשתגע מתוך היכרות אינטימית שלא-כראוי עם החלקים הרעים שבי, כך אני מעריכה יותר את אותם שמוצאים דרכים יצירתיות לבקש שאתייחס אליהם. אני כבר לא לועגת, רק מתפעלת מהאומץ.

הקדשתי 10 דקות מהחיים לדבר עם האיש הנחמד מדוכן המלבי, ולא רק כדי שיהיה לי על מה לכתוב פוסט. אני באמת מעריכה אנשים שעושים כמיטב יכולתם בכל תחום שהוא, החל מפיתוח עסקי, דרך מקרמה ועבודת מסרגה, ועד להתחיל איתי. אינני יכולה להימנע לגמרי מהסתכלות אנתרופולוגית, סטייל ד"ר ליווינגסטון בתל אביב, שיש בה עדיין יותר משמץ של התנשאות. אבל, בניגוד לעבר,  כעת אני יכולה גם לראות איך הזכר שכנגד בחר כאן לשים את עצמו בעמדת נחיתות, להתעלם מהתוצאה הידועה מראש, להדליק אורות ולתת את חמש הדקות שלו על הבמה.

גם אם אני לא מעוניינת בגרוש, כמעט בעל כרחי אני מוצאת את עצמי מוחאת כפיים.

*ולא מלשון "בני נעורים".

תגיות:   גברים · דייט · המסגר · מלחמת המינים · נשים · סקס3 תגובות

ועיקרן תחילה: אני לא אוהבת את השואה. לא אוהבת לקרוא על השואה, לא אוהבת ללמוד על השואה, לא הייתי בפולין ואין כל כוונה לבקר שם בקרוב. לעומת זאת, אם היה לי כסף סביר להניח שהייתי מוצאת עצמי בעונה זו של השנה משתכרת מבירת חיטה ובלונדיניות כבדות שדיים על אדמתה רוויית הדם של המדינה הגרמנית, ללא דקה נקיפת מצפון.

עם זאת, נסיבות חיי המשונות הביאו אותי לכשנתיים של עיסוק מעמיק, לא מרצון כי אם מטעמי עבודה, בכרך עב כרס הרווי בעדויות, נתונים מספריים, מכתבים ופרוטוקולים עמוסי תככים של אחת הקהילות היהודיות החשובות ביותר של גליציה במהלך שנות השריפה הגדולה. במקביל, כמתבגרת בסביבה חרדית עוינת חלק ניכר מחומר הקריאה והלימוד שעמד לרשותי נסב סביב גילויים של אמונה, ניסי ניסים ומוות על קידוש ה', וכן סיפורי הצלה מופלאים של יהודים עם זקן, שרוחם לא נשברה ע"י הצורר.

אז מה זה אומר? לא הרבה. אבל זה אומר שיש לי מקום לדבר על השואה הזאת כמו לכל אחד אחר, ממקום של ידיעה, לא של בורות. מעולם לא התהדרתי בבורות, ואין כמוני שונאת אנשים שמתעטפים בה כאדרת נוצות. להיות בור זה רע. להיות בור שגאה בעצמו זה כבר שורש כל רע, במובן של "עזוב אותך מהשכל אח שלי, מאז שחרב הבית אין נבואה באה אלא לקטנים ושוטים. בוא נשתטה, נרקוד על גג של וואן, ניסע לאומן והכל סבבה". סבבה? סבבה.

בכל זאת, התשובה הזאת מכתירה עצמה כ"לא מלומדת". זאת, משום שבידע שלי בקולנוע יש יותר חורים מבחולצה של ליידי גאגא, וכי מיטב השכלתי ההיסטורית הוקדשה לשושלות סיניות עתיקות, ולא לשואת העם היהודי. כתוצאה מכך, כשרבינו יאיר רווה כותב על "ממזרים חסרי כבוד" ביקורת בת אלפי מילים, מנומקת להפליא, מרשימה במנעד ההתייחסות שלה, אין לי אלא ללכת הצידה ולהתבייש לי בפינה בשקט. ככה אנחנו הפולניות.

אבל את משה שרף, שהטוויט הבוקר "המאדר פאקינג סרט ממש מגניב, אבל המאדר פאקינג שואה הייתה הרבה פחות מאדר פאקינג מגניבה" אני חייבת לשאול משהו קטן. say what?

[כמובן, שתמיד יכול להיות הרבה יותר גרוע. הנ"ל, לפחות, טרח לראות את הסרט (ולהנות, ולטחון לי פופקורן באוזן משל היה בהמה תאילנדית בערב יום כיפור) בטרם חיווה דעתו. רבים וגרועים אחרים לא עשו לו גם את החסד הקטן הזה. סרט על השואה??! שהגוי הזה טרנטינו (כמו שזה מסתמן עכשיו, יש מצב שלפחות הצאצאים שלו יהיו קצת יהודים) עשה? מה הוא מבין בשואה? איזו זכות דיבור יש לו? ולהציג את היהודים, הצאן צמרירי לטבח, כנבלות רצחניות צמאות דם וסדיסטיות? מיד להחרים! אין מה לראות כאן! move along!]

ולגופו של ממזר: אולי הדפקט כאן הוא אצלי, אבל אני לא מבינה באיזה אופן הסרט הזה הוא "על השואה". ברור שכשטרנטינו עונה של שאלות מכוונות היטב של כתבי קולנוע ישראלים עילגים, הוא נאלץ להתייחס לעבודה שלו כסרט שואה, אבל אחרי שתי צפיות די ברור לי שזה סרט על קולנוע. השואה היא אפילו לא תפאורה. הנאצים כאן אינם "נאצים", היהודים אינם "יהודים" וההיצמדות להתייחסויות האלה משרתת במידה רבה (עידנתי כאן ניסוח הרבה יותר מרושע) את הצורך להיעלב.

ברור שהשואה לא היתה פאקינג מגניבה. אף אחד לא אומר שהשואה היתה פאקינג מגניבה. במהלך השואה, לא רק שאף אחד לא הבין שמה שקורה סביבו זו "שואה", אלא שהוא בוודאות גם לא נהנה משום היבט של הנסיבות.  ואם נחזור לרגע לטיעון ה"מי שמך" הזה בהקשר של טרנטינו כעם הארץ יליד נוקסוויל טנסי, הזכות היחידה שיש לו, כביכול, ליצור סרט שואה, היא דווקא ביצירה שהיא כל כך פנטסטית, שלא מתיימרת להיות "מבינה" או "אמיתית", שלא מבקשת לתת ייצוג נאמן של מציאות היסטורית. רק לשחורים מותר לקרוא זה לזה nigger- אם הבלוג הזה היה נכתב באנגלית כבר הייתי נצלבת על עצם אזכור המילה, לא משנה ההקשר. רק ליהודים, לפי דעות אחרות, מותר לייצר וריאציות על הטראומה הנחשבת (לטעמי שלא בצדק) למזוויעה בתולדותיהם.

אז מה אתם רוצים? אם היה עושה סרט דוקומנטרי, לא היה טוב. עכשיו, משעשה סרט שכל קשר בינו לבין המציאות איננו קיים במתכוון, גם זה לא טוב. משה העלה בפני את הטענה שהסרט פוגע ביהודים מכיוון שהוא רומז שאם היהודים היו קצת יותר גויים, השואה היתה יכולה להיות מגניבה כמו שראינו כאן. אינני מבינה את זה. היהודים המקרקפים של אלדו האפאצ'י הם אמריקאיים, והם חיילים. יוזם מסע ההרג המרהיב הזה אינו יהודי, והוא מעוניין לקרקף נאצים לא כי הם הרגו יהודים דווקא, אלא כי הם בהמות אדם חסרי מוסר. לא ראיתי כאן שום אמירה על מה שהיהודים היו צריכים לעשות, ואני חושבת שלחפש אותה בנרות זה סוג של אונס- אגב, מוטיב שבמפתיע נעדר מהסרט לחלוטין.

אבל כל זה גם גורם לי קצת לחשוב מה לא בסדר איתי.

מה אני אגיד לכם, יש מצב שאני עיוורת. הסרט לא הטריד אותי באף רמה רעיונית. לא העליב אותי בשום צורה. לא גרם לי אי נוחות. יש מצב שזה פשוט כי הוא באמת כל כך פאקינג טוב. וירטואוזי מכל היבט אפשרי, מספר סיפור מועך קרביים בדרך הטובה ביותר האפשרית. יש מצב שהאסתטיקה הקולנועית המוקפדת שלו מסתירה לי את הבעייתיות הרעיונית. יש מצב. או אולי זה רק הפוסט מודרניזם הארור הזה, שמחלחל לכל חלקה טובה בערוגות המוסר שלי, ומותיר גם אותי ממזרה חסרת כבוד. צפו בו בעצמכם פעם ופעמיים ותגידו לי מה אתם חושבים.

תגיות:   דניאלה פיק · טרנטינו · ממזרים חסרי כבוד · משה שרף · פנטזיה · קולנוע · שואה7 תגובות

מכירים את זה שאתם כותבים כל כך הרבה שאין לכם זמן לקרוא? אז זהו, שלא. אחד ההיבטים שאני יותר גאה בהם בחיים שלי, הם שלא משנה כמה אני עובדת, תמיד נשאר לי זמן לקרוא לפחות ספר בשבוע. הקאצ'? לא נשאר לי זמן לכתוב על מה שקראתי. אבל לא עוד! הודות לדוד אבוטבול הביריון, שזכורה לו זכות ראשונים בתור מי שהוציא אותי מהג'יפה של כתיבת בלוג בתפוז אל עצמאות הוורדפרס, אני יושבת לכתוב ולהמליץ על 5 ספרים שעשו לי טוב השנה.

המשותף לספרים האלה הוא שכולם משחקים בז'אנר החביב עליי ("הז'אנר היחיד שראוי לכתוב! ולקרוא!" טענתי פעם בפאתוס באיזה ויכוח 'טלקטואלי. טעיתי אבל זה לא עיקר הדיון כרגע), ספרות ספקולטיבית. אפשר לנסות למפות כל אחד איפשהו בין מדע בדיוני ופנטזיה, אבל למה לכם פוליטיקה עכשיו? כולם כאחד קריאים למכביר, כתובים להפליא, מתאימים גם לעוכרי היינלין/פיליפ ק. דיק/אסימוב, ומספקים מנה הגונה ומשובחת של אסקפיזם איכותי.

ג'ונתן סטריינג' & מר נורל- סוזנה קלארק

ניצולי הארי פוטר מוזמנים לקבל רסיסים לריסים עם פרספקטיבה חדשה על הקסם, ועוד באנגליה של המאה ה-19. קסם כאן הוא בהחלט לא משחק ילדים, ועם כל האהבה להרמיוני גריינג'ר- גם לא ממש עיסוק לנשים.  אומנות הקסם היא אומנות גדולה שחלפה מן העולם, משלח יד של ג'נטלמנים מכובדים, אשר הגיעה שעתם לשוב ולהחיות אותה. אנחנו מכירים מקרוב מורה ותלמיד, שבהמשך קם על רבו, בויכוח הנצחי על מהות הידע והכוח: מתנה ליחידי סגולה, או עוצמה להמונים? בין לבין נפגשים קבצנים משוגעים, נשים שבריריות שנשמתן נגנבה, מלחמות נפוליאון ובני פיות תככניים באווירה ויקטוריאנית קודרת. הכיף הגדול שבספר הוא באיזון הדק בין מיסטיקה פיוטית, מדע אלטרנטיבי וההיסטוריה (כמעט) כפי שאנחנו מכירים אותה.

בואו בואו יש: צילינדרים.

קבצנים ובררנים- ננסי קרס

עוד אחד על סוג של פאוור טו דה פיפל, אבל כזה שקורה בעתיד הלא רחוק. הספר הזה, כך אני מבינה, הוא ספר המשך ל"קבצנים בספרד", אבל קראתי אותו כמו שהוא ולא חסר לי דבר. הגורם המחולל כאן הוא מציאות של "שיגוּנים" (שינויים גנטיים, אהבתי את המילה) שהורים יכולים להכניס בעוברים על מנת להפוך אותם חכמים, מוכשרים ובעיקר יפים יותר- בתנאי שיש להם כסף לשלם על כל זה.  החברה המעמדית שנוצרת היא הפוך על הפוך לכל מה שסיפרו לנו: המעמד המשכיל והיצרני הקטן מכונה "חמורים", משום שחובתם האחת היא לדאוג למעמד הרווח, המוני העם הבורים והבלתי משוגנים, למזון, בידור וסמים. נבחרי ציבור משלמים "מיסים" לציבור שבחר אותם, בדמות מערכות הזנה ותחזוקה אוטומטיות לחלוטין.

אלא שפתאום הכל מתחיל להתקלקל, וצריך להבין למה. יש מצב שזה קשור לחסרי השינה, משפחה של משוגני-על שניתקה את עצמה מהמין האנושי וחיה בשמורה עצמאית, אי מלאכותי שבנו ובודדו מהעולם? (רמז: כן ולא) או למחתרת הצבאית האלימה המתנגדת לשינויים גנטיים באשר הם? (רמז: כנ"ל). והסוף, הסוף כל כך טוב שיש חשק להתפשט ולשכב בשלולית קטנה של בוץ.

בואו בואו יש: כוסיות. בבוץ.

ארץ לא נודעת- קוני ויליס

ספר שבעצם קראתי מזמן מזמן, אבל מצאתי אותו וקראתי שוב רק לאחרונה. מדע בדיוני הומוריסטי, סוג של סאטירה נבונה על סמולנות שנות האלפיים ותרבות הפאוור פי.סי. כדור הארץ שולח שני סיירים למודי קרבות לכוכב לכת חדש, למפות את הגיאוגרפיה, הגיאולוגיה והצמחיה שלו. המילכוד טמון בכך שאסור להם להאציל מתרבותו האימפריאליסטית של הכוכב שלנו על החייזרים המקומיים, רוצה לומר, לא לקלל, לקרוא לחפצים במילים ארצניות או להשאיר טביעות רגליים. אנתרופולוג (או שמא סקסוזאולוג) ארצני שנשלח לבקר אותם עוזר להם להתמודד עם האוכלוסיה העוינת, מזג האוויר המחורבן והפיקוח מצד האח הגדול שבבית, כמו גם עם השב"יזות הכללית שנותנת אותותיה, ובעיקר להבין שעד עכשיו הם לא הבינו כלום.

בואו בואו יש: סמולנים מניאקים.

הספר מומלץ מאוד מאוד בגלל שני הסיפורים הקצרים שנוספו למהדורה העברית- "משמרת האש" המעולה (המשכון ל"ספר יום הדין", על סטודנט להיסטוריה שנשלח לאנגליה של תקופת הבליץ), ו"אפילו המלכה"- הסיפור הפמיניסטי הטוב ביותר שקראתי מימי.

אנשי הכבשן- דיוויד ברין

ספר שמשחק עם רעיון השיבוט ודוחף אותו לקצה הכי מעניין, והכי ביזארי שלו. בעולם שאנחנו נמצאים בו מכונת שיבוט היא אביזר ביתי שווה לכל נפש, שמאפשר לכל דיכפין להטמיע את עצמו בגלמים עשויי חימר ולשלוח אותם לעמל יומם. יש גלמים לכל צורך- מהפושטים הירוקים, שמיועדים לעבודות פשוטות, דרך וורודים שחווים בצורה הטובה ביותר את הנאות הבשר, ועד השחורים הסופרחכמים, שהם בדרך כלל חכמים יותר מהמקור. אורך החיים של השיבוטים הוא רק כמה ימים, ובסופם יכול המקור לבחור אם הוא רוצה לספוג אל תוכו את הזכרונות והחוויות שלהם, או לשלוח אותם לאבדון.

העולם הזה הוא לא רק עולם של סקס חסר גבולות, תאגידי שיבוט מרושעים ויותר-מדי-זמן פנוי. הוא גם מסוכן. הגיבור, אלברט מוריס- בלש פרטי- לומד את זה על בשרו כשהוא הולך לאיבוד בקנוניות הזויות בין כפילים, תאגידים ובני אנוש. מותח, מצחיק, מעורר מחשבה. ויש גם אלוהים בסוף.

בואו בואו יש: מכות.

אלים אמריקאיים- ניל גיימן

והנה עוד קצת אלוהים. למעשה, הרבה אלוהים, שלא לומר, יותר מדי. אין צורך להציג את הסופר, וכנראה גם לא את הספר, אבל המחדל עומד בעינו- קראתי את הספר הזה לראשונה רק לפני חודש בערך. הדבר המדהים בניל גיימן הוא שהוא יכול לראות את הפנסטסי לא בארץ לעולם-לא, אלא בכבישים הראשיים, בעיירות הקטנות עם הדיינרים, בערים הגדולות והמטונפות ובאוטוסטרדות המידע. הספר יושב על רעיון שמזכיר את הספר שהכי הצחיק אותי בעולם, "שעת התה הארוכה והאפלה של הנפש": אלים הם משהו שיצרנו במחשבתנו, ולקחנו אותם איתנו לכל מקום. אבל מה קורה להם כששכחנו מהם? איך הם ממשיכים לשרוד, בזמנים בהם כבר אין בהם שום צורך?

ספר צבעוני, מלא בהמצאות, בקסם ובאימה, שבין דפיו מקפצים בעליזות כל האלים שאתם מסוגלים לחשוב עליהם- והם חכמים יותר, שנונים יותר ואנושיים יותר ממה שאתם מסוגלים לדמיין.

בואו בואו יש: מכות. בין אלוהימים.

בפרק הבא: סקס סמים ורוקנ'רול. סתם, ספרים שהם הארדקור מדע בדיוני ובחיים לא תקראו.

תגיות:   אסקפיזם · מדע בדיוני · ניל גיימן · ספרים · פנטזיה · קסם9 תגובות

הפוסט הזה נכתב כתגובה לטיזינג המרושע של נילי בזרוב.קום בנושא דייטים מפונטזים עם טרנטינו. למרבה הרישעות ו/או הקארמה הרעה, הוא לא זיכה אותי בכרטיסים המובטחים (היתה תחרות, השופט בנזונה, הכל מכור וגו') לפרמיירה של "ממזרים חסרי מנוח" בעזריאלי הערב. בדיוק כמו שקשריי הענפים עם אנשי תרבות, פרסום וברנז'ה (אהמ אהמ) לא הניבו תוצאות בתחום הפגישה אישית לוחצת עם מר טרנטינו. מה לעשות, לא כל אחת דניאלה פיק.

אבל אני סוטה מהעניין. והעניין הוא, שאתם ואני ניאלץ להתנחם בינתיים בפנטזיות צ'יזיות, ולראות את "ממזרים" כנראה רק בעוד חודשיים, באולם כמעט ריק ברב חן דיזנגוף. so, shall we?

" אנחנו נפגשים בחוף הים לקראת שעת חצות. שנינו לובשים לבן, יחפים. מבט ראשון, חיוך ראשון, אני מלבישה עליו מסכה שחורה מעור כדי לא לראות עד כמה הוא מכוער. הוא מנקה בעדינות את החול מאצבעות הרגליים הצבועות אדום שלי (הן עברו פדיקור עצבני באותו בוקר, ממש במקרה) ונושק להן אחת אחת. מקסיקני קטן מגיש לנו בשר אדום שנעשה על מדורה, כמעט נא לחלוטין. שותים מרגריטות.

אחרי שנתבסמנו קלות, צוות של מקסיקנים קטנים מרים מסך לבן ומביא מקרן נייד. בתפריט: סרטי אימה קוריאניים, כולל הגרסה הבלתי מצונזרת של "שבעה צעדים". זה גם בשביל הכיף, ובעיקר כדי שאפחד כל כך עד שלא אחשוב עוד על הפנים שמתחת למסיכה, ואסכים לחבק אותו. הוא לא אומר מילה ולא מזיין לי במוח על האיכויות הקולנועיות של הבלה בלה בלה. אנחנו מצטמררים בשתיקה.

כשהסרט נגמר אנחנו קמים והוא מראה לי את כל המהלכים האהובים עליו בקונג פו. אני מספיק שיכורה כדי ליפול כל הזמן ולתת לו להרים אותי ולהיקרע מצחוק, אבל לא מספיק שיכורה כדי לתת לו לנשק אותי.

המקסיקנים מקפלים ציוד ובמקומם באות שתי פיליפיניות קטנטנות, שהולכות על גבותינו הערומים.

השעה כמעט חמש, השמש תיכף זורחת, ואני מבשלת לו קפה שחור על פינג'אן בגחלים שנשארו מהמדורה. אנחנו מתבוננים באור העולה מעל הים, שותים קפה מר, לא ממותק, והוא מתוודה בפניי שכל הקטע עם אומה זה שום דבר אישי. שתכל'ס היא די מכוערת.

אחר כך הוא מספר לי מה היה במזוודה של מרסלוס וואלאס.

אז, ורק אז, אני קורעת את המסיכה מעל פניו בסערת רגשות, ואנחנו מתנשקים בעוז אל מול הזריחה הממשמשת ובאה.

כמו משום מקום, חוזרים המקסיקנים ומביאים איתם שני סוסים צחורים כשלג. יד ביד, אנו רוכבים אל היום החדש."

וזה המקום להוסיף- ואז באה אישה בקימונו והרגה את כולם, ומלא איברים כרותים ומזרקות של דם וחכם יפני עתיק.

תודה שהייתם עימנו.

תגיות:   דייט · דניאלה פיק · טרנטינו · ממזרים חסרי כבוד · מסאז' · מקסיקני · צ'יז2 תגובות

גילוי נאות: אינני צופה קבועה של ערוץ 10.
זה שום דבר אישי, זה פשוט שאין לי כרגע חיבור לאף אחת ממפלצות שימור הלקוחות המכונות יס/ הוט, ואני חסרה את מידת המוטיבציה- או הסטואיות- הדרושה כדי להתקין את החיבור החדש הזה שנותן לך לצפות בערוץ הכנסת ועוד כמה ערוצים זניחים כמו 10 ו-22. אם אני באמת רוצה לראות משהו, אני משתמשת בדבר הזה של הצעירים, נו, כל פעם השם של זה בורח לי, ה… אינטרנט.

לפני יומיים ישבנו עמיתי ק' ואני, לאחר יום עבודה מפרך בייעוץ מדיה חברתית, כשלפתע נזכר ק' שיש הערב בערוץ 10 תוכנית של מודי בראון שהוא חייב לראות.
הבעיה: השעה היתה 9 בערב, והיינו במשרד.
הפתרון: אתר ערוץ 10.
בלי קשר: אני מפחדת ממודי, נראה לי שהוא אוכל ילדים קטנים לארוחת בוקר.
הבעיה 2: בלוח השידורים באתר הופיעה "תל אביב בלי הפסקה" שרצינו לראות, בפועל בשעה היעודה הסטרימינג של האתר עבר לו בנחת לשידור חוזר של נאור ציון, משל לא היתה עדי אשכנזי בעולם.
ק' ואני, בהיותנו יועצי מדיה חברתית מדופלמים, מיהרנו לשחרר לחצים: אני כתבתי טוויט שנון אך זועם, והוא סטטוס מעפן אבל גם זועם. כך עשינו, כיבינו את האור והלכנו הביתה להוריד פרק חדש של טרו בלאד.

התגובה כן איחרה להגיע, אבל הגיעה בסוף. למחרת, במהלך פגישה חשובה של יועצי מדיה חברתית, קיבלתי SMS מעלם חמד שעובד באינטראקטיב של ערוץ 10, לאמור שהם מעולם לא התחייבו לשדר את מודי באתר, אין להם זכויות שידור לזה, ושאם יש לי בעיות שאלך לכיכר המדינה לראות את דומינגו גונזלס (נבצר מבינתי מה הקשר אבל הוא חתיך אז סולחים לו). התעלמתי, על מנת להחדיר לקודקודי הערוץ שכשמנהלים דיון, לא עוברים פתאום פלטפורמות למאחורי הקלעים. הדיון צריך להיות חשוף, שקוף ובביקיני.
שעה שעתיים חלפו להן והמסר עבר: ללא הודעה מוקדמת @channel10 שלח לי ריפליי עם תגובה לאינסידנט והבטחה לפופקורן חינם! בטוויטר! כן, טוויטר! הדבר הסופרטכנולוגי הזה שאף אחד לא מבין מה הוא עושה! או אז סוף סוף סלחתי להם (בטוויט נוסף כמובן) והכל בא על מקומו בשלום.

העניין הוא, שטוויטר זה דבר מגניב. מי שמגניב נמצא בטוויטר, מי שלא מגניב לא מעניין אותי איפה הוא. ולגבי ערוץ 10, באמת שאין לי יותר מדי דברים להגיד עליהם כיצרני תכנים או כרקדני סמבה (לא נראה שהם רוקדים סמבה בכלל), אבל הם למדו והפיקו מסקנות מהר. אהבתי את זה, ולכן מבחינתי הם חתיכים שצריך לזרוק עליהם סוכריות.

תקציר למתקשים וליועצי מדיה חברתית: כשאתה עושה דאמאג' קונטרול, עבוד עם הפלטפורמה בה צצה הבעיה. השתלב בדיון, אל תנסה לעקוף אותו. דבר עם האנשים. תהיה בנאדם ולא מערכת. וכמובן- עשה את כל זה בטוויטר. טוויטר זה ממש ממש מגניב.

תגיות: תגובה אחת